צבא המיוחמים לישראל?

צה"ל הוא מוסד גברי במובן הרע ביותר של המילה: גוף כובש, נוקם ונוטר, מאוכלס בגברים אלימים ושוביניסטים, שנשים משמשות עבורם מגישות תה ואובייקטים מיניים. צה"ל גם משמש כן שיגור עבור הגבר הישראלי בדרכו אל ממסד הכוח בחברה. הקצינים במיל. הופכים לדירקטורים בחברות, למנכ"לים, לח"כים ושרים. כל מי שהיה חלק מהמנגנון הקרבי נהנה מהילה שמלווה אותו במשך כל חייו, וממערכת קשרים המעניקה לו נגישות מתמדת לפרנסה, עוצמה ומעמד חברתי.

זהו האופן בו רואות הפמיניסטיות הרדיקליות את הצבא הישראלי. עיניהן צרות בדינמיקת הכוח הגברית הזו. הן מקדשות מלחמה ב"פטריארכיה" ושואפות למוטט אותה. במידה רבה, הן אלה שהובילו את השינוי המהותי שחל ב-25 השנים האחרונות בהתייחסות התרבות העממית שלנו אל החייל הישראלי. פעם הייתה התקשורת מלאה בכתבות מעריצות על חיילינו הקרביים - סיפורים על מבצעים סודיים בעורף האויב ודיוקנאות של מפקדים מהוללים ועלומי שם. התייחסות מערכות החברה לצה"ל הייתה אוהבת ומלטפת. יישובים נקראו על שמות הנופלים, ספרים ושירים נכתבו עליהם, ובני הנוער חונכו על מעלליהם. היום, הטון נוטה להיות הרבה יותר לעגני וביקורתי, ואת הכותרות השמנות מקבלים דווקא קצינים שסרחו - במיוחד בהקשר המיני. יש סיבות שונות למהפך התרבותי הזה, אך התעצמות התנועה הפמיניסטית והשפעתה על מערכות הפוליטיקה, המשפט והתקשורת היא בהחלט אחת המרכזיות שבהן.

אפשר להבין את התסכול והעלבון של הפמיניסטיות מכך שהמיליטריזם הישראלי יצר תרבות מאצ'ואיסטית, המתמקדת בגברים ובגבריות. אבל יש דברים שאין טעם להילחם בהם, ומסוכן להתכחש אליהם. עובדה היא שמדינת ישראל הוקמה בתוך ים גדול של מדינות עוינות ואגרסיביות, שהכריזו עליה מלחמת חורמה. מול הסיכון הקיומי הזה הציבה מדינת היהודים את חיילי צה"ל. חבורת הגברים הגדולה והרב-דורית הזו - עם הכנפיים, החרבות והעטלפים על החזה והברזלים על הכתפיים, עם גאוות היחידה, הסודות הכמוסים, הרעות האגדית והסיסמאות שכל-כך קל היום ללעוג להן כמו "אחרי!", "הטובים לטיס" ו"לא משאירים פצועים בשטח" - היא בסופו של דבר זו שהביסה את צבאות האויב מלחמה אחר מלחמה, מעטים מול רבים.

לקחת את כל זה - את הטייסים והטנקיסטים והמלחים, את דודו מהפלמ"ח ואת אורי אילן ואת יוני נתניהו, את מאות אלפי החיילים ששמו נפשם בכפם כדי להגן על המדינה, על חבריהם וחברותיהם - לשים את כל זה בתוך קופסה קטנה ולהדביק עליה את התווית "מאצ'ואיזם שוביניסטי" - זה פשטני מדי. זה לא הוגן, זה לא נכון וזה לא חכם. נכון, רוחו של הצבא היא גברית ואגרסיבית. אבל מה לעשות שאנחנו זקוקים לצבא שלנו, ושדווקא רוח הלחימה הגברית הזו היא שמאפשרת לנו לחיות בחופש ובביטחון יחסיים בארצנו כבר 58 שנה?

קצינים שכופים את עצמם על פקודותיהם צריכים להיענש בחומרה, אבל צריך קצת פרופורציה: בצה"ל משרתות נשים - לאורך כל השנים - בתפקידים חשובים ומשמעותיים ביותר, שאינם כוללים בהכרח הגשת תה וקבלת צביטות בחיוך. ואני לא מדבר דווקא על הלוחמות בגדודי הקרקל וסחלב, שעם כל הרעש הפמיניסטי סביבן, תרומתן למאמץ הביטחוני שולית. אני מדבר על קצינות המודיעין המוכשרות, על קש"תיות ותצפיתניות המסייעות ללוחמים בשטח, על מדריכות קורסים וקצינות נפגעים ומש"קיות ת"ש ופקידות פלוגתיות מסורות, על שלישות ורל"שיות, שבלעדיהן מרבית המפקדים היו אבודים, ועל אלפי פקידות - כן, גם הפקידות - שבלעדי תרומתן לפרטים הקטנים מאחורי הקלעים, כל התרגילים והמבצעים הגדולים לא היו מתאפשרים.

ברור שצריך להגן על כבודן וזכויותיהן של הנשים המשרתות בצבא. ברור שזה שיש למישהו פלאפלים על הכתפיים לא אומר שמותר לו לגעת בפקידה שלו, אם היא לא מעוניינת בכך. אבל התמקדות תרבותית מוגזמת בנושא ההטרדות המיניות בצה"ל, תוך הצגת כל הגברים בצבא כבבונים מיוחמים וכל החיילות כבובות המין שלהם, עושה עוול גדול לחיילים - ולא פחות מזה, לחיילות. איפה הנשים שאוהבות את צה"ל, את חייליו ומפקדיו? מדוע קולן לא נשמע?

גיל רונן, יו"ר "הקול הגברי"