הלובי לרמטכ"ל דתי

כולנו עברנו תקופה קשה. כל לובש מדים מעלה בנו זיכרונות לא נעימים, ירוק או כחול מזכירים לנו תקופה אפלה, והרגשות כלפי כוחות הביטחון מעורבים. קשה לנו לקחת חיילים כטרמפיסטים, ושוטרים מדליקים לנו נורות אדומים. לכן נשאלת השאלה, האם להמשיך ולעודד את ילדינו, אחינו וחברינו להמשיך ולשרת בצבא, אחרי המעשה הנורא שנכפה עלינו. ומה יהיה יחסינו לצה"ל בעוד זמן, אחרי שיגלידו מעט הפצעים?

ישנם בוודאי יותר משתי דרכים ללכת בהן. ברור לחלוטין כי הדרך הקלה, שאין בה שום מחויבות לאיש, היא להכריז על התנתקות - להחרים את הצבא ולסגור את הדלת ביננו לבין שאר החברה הישראלית. אך האם בכך נשיג את מטרתנו, האם בזאת נצליח למנוע את הגירוש הנוסף שממשמש ובא? האם מהלך כזה - מעבר לשביעות רצון רגעית של "שברו את הכלים ולא משחקים" - ישרת אותנו בטווח הרחוק? או, אם נמנע מילדינו להשתדך לילדים וילדות שנכפה עליהם לבצע את זממו של המגרש, האם ימנע הדבר מבית-המשפט להכריז, למשל, שהכותל המערבי הוא שטח כבוש?

לעניות דעתי, התשובה לכל השאלות הללו שלילית. זוהי דרך שתוביל אל פי פחת, שרק תדרדר אותנו לתהום, שתבנה חומה גבוהה יותר ביננו לבין שאר עם ישראל, שיצטרך למלא את השורות שאנו נפקיר. במהלך כזה רק נגביר את השנאה ונחלל שם שמיים ברבים. אי לכך, אני ממליץ לבחור בדרך הפוכה, שהיא אמנם קשה יותר להגשמה אך מקדשת שם שמיים. כדרכו של דוד המלך, שחס על שאול רודפו למרות שלל ההזדמנויות שניכרו בדרכו לפגוע בו.

במקום לעודד לאי גיוס - יש להגביר את התנדבות; להמשיך ולשלוח את ילדינו ליחידות המובחרות, לעודד אותם לבחור בתפקידים היוקרתיים ביותר, ללכת אל קורסי הקצינים. להגדיר כמטרה אילו יחידות בצבא יקדמו אותנו בעתיד לנקודות השפעה בחברה הישראלית (למשל: גלי צה"ל, דובר צה"ל, עיתון "במחנה" ועוד) ולשם לדאוג שילדינו יגיעו. ובמקביל, לגרום לחובשי הכיפה שכבר משרתים בדרגות הביניים להמשיך ולהתקדם ולהגיע לתפקידים בכירים יותר.

לטובת העניין, יוקם גוף שישמש כלוביסט לאנשינו. גוף זה ידאג וילווה את חובשי הכיפה בדרגות השונות בצבא; יגרום לכך שאם יש התלבטות בן חובש כיפה לאחר על מקום בקורס חובלים - חובש הכיפה יקבל את המקום. על אחת כמה וכמה נדרוש כי אנשינו יתמנו לתפקידים הבכירים בצבא, בפרט לאלופי פיקוד ואף רמטכ"לות. לא ניתן עוד רק ליוסי שריד לשמש לוביסט שלילי לכל קצין שלנו מעל דרגת אלוף-משנה. לא ניתן להפקיר אף קצין או חייל ללשונה הנחרצת של כרמלה מנשה ללא תגובה הולמת מצידנו. ולא ניתן לבית-משפט הישראלי או העולמי לדון חייל או קצין שלנו ללא פעולה נגדית.

לשם כך נוסדה תנועת "שחר כתום". את התנועה הקימו אנשים מהשורה - דתיים וחילוניים - שהחליטו לעשות מעשה. התנועה חרתה על דגלה לבצע מהפך בחברה הישראלית, במטרה להביא את שלומי אמוני ישראל עם נאמני ארץ ישראל לעמדות מפתח בכלכלה, במשפט, בתקשורת, בצבא, בשלטון המקומי ובהנהגת המדינה. התנועה לא מציעה פתרונות קסם, אלא דרך ארוכה של עבודה קשה ואינטנסיבית, אשר תבטיח: לא עוד גירוש, לא עוד גניבת קולות, לא עוד אחים פליטים בארצם, ומעל לכל - חיים במדינה שנהיה גאים לחיות בה. 

חמי ראם, תושב מרכז שפירא, ממקימי תנועת "שחר כתום"