כל התורה כולה

עוד יום שמתחיל בהליכה רגלית. מעל למאהל שבו ישנו מתנשאים שני עמודים ענקיים - באב אל-עלי. אנחנו בדרכנו לאחד מהם, לנסות לתפוס את הזריחה. הטיפוס לא קל, כבר חם, אבל כולן מגיעות למעלה - וזה המקום להזכיר שרוב המלכות חצו מזמן את השלושים שנה, רבות מהן את הארבעים, ואחת את השבעים.   

• כל מה שרציתם לדעת על מלכת המדבר
• יומן מלכותי: היום הראשון , השני , השלישי
  

כשנדמה שהגיע הזמן לחזור למאהל לארוחת בוקר, מתברר לפתע שהמדריכה מובילה אותנו

מציירות בחול (צילום: איה בן-עזרי)

לטיפוס נוסף. הקיטורים לא מועילים. ממשיכים. עוד יותר חם, והאבנים נראות גדולות יותר בדרך למעלה.

ואז מתגלה לעיננו המחזה הבא: מפוזרים על הסלעים הענקיים, ניצבים כני ציור כמספר הצוותים, והמלכות מוזמנות לתת את ידן בצבע, לאור שמש הבוקר. כרגיל, הן נרתמות למשימה במרץ, וטל, האוצרת ואספנית האמנות, מסתערת על הנייר. מרוצות אך רעבות, יורדות המלכות לארוחת בוקר, ונפרדות מהמאהל המלכותי לתמיד.

נוסעים לאורכה של נאת המדבר הגדולה בעולם, שכולה עצי דקל. כאן, דקלים הם כמו גמלים. כאשר אב משיא את בתו, הוא משלם למשפחת החתן בעצי דקל. הנוף מדברי, חם מאוד ויבש יותר מהנגב. מתחילים להריח את הסהרה. התחנה הבאה מתבררת כשיאו של היום.  

עבודת קודש

אנחנו מגיעות לכפר אמזרו, שגילו

מוערך בכ-500 שנה. בכפר התגוררה בעבר קהילה של כאלף יהודים, שעסקו בצורפות כסף, ושככל הנראה נאלצו לעזוב בשנות החמישים – רבים מהם הגיעו לארץ.  

משלחת ההכנה של החברה הגיאוגרפית לקראת מסע מלכת המדבר, שהגיעה למקום לפני כחודשיים, מצאה במהלך שיטוטיה את בית הכנסת של הקהילה, ותושב מוסלמי שבתיבת עץ בביתו, מתחת לכתובת "אללה הוא אכבר", התגלה ספר תורה. התברר שמדובר בספר תורה בן 300-200 שנה, שנראה אמנם משומש מאוד, אך שלם לגמרי. ההתרגשות הייתה גדולה.

אחד ממשתתפי משלחת ההכנה, נדבן יהודי, החליט לרכוש את הספר, ולחלצו לישראל. המשימה, הוחלט, תוטל על מלכות המדבר.

הערב (א'), כשהגענו לכפר, קיבלו הצוותים תמונות של אנשים שהכירו את היהודים שהתגוררו בכפר, ובעזרת

	טקס קבלת ספר התורה. סיום עם תקווה (צילום: איה בן-עזרי)

רמזים, היה עליהן למצוא אותם. הן מצאו כמעט את כל המבוקשים. חלקם יודעים קצת עברית, ואפילו כמה ניגונים יהודיים.

כשהתכנסנו אחרי מסע החיפושים, הפתיעה המדריכה את המלכות עם סיפור ספר התורה, והוא הובא בכבוד רב, כשהוא נישא על-ידי שלוש משתתפות. נאמרה ברכת "שהחיינו", התרגשות אחזה בכל הנוכחים, והבנות עברו עם הספר בין הבנות, כשכל אחת מנשקת אותו. היו שם כמה עיניים שנצצו מדמעות.

המלכות פתחו בשירה, וחתמו ב"התקווה". אחר-כך צעדו איתו לעבר בית הכנסת הישן והנטוש, יצאו בריקוד הורה, ושרו. הספר בדרכו לישראל.

פטמה מורגנה כותבת: אילנית מוסרת ד"ש לאילנית לוי, שאחראית לכך שהיא במרוקו