"התיאטרון זה הדת שלי"
לפני 15 שנה ארזה נטליה ויטולביץ' את העבר ועלתה לישראל בעקבות מורה הנערץ יבגני אריה. ישראל היתה בשבילה ארץ זרה והיהדות, נעלם גדול. עכשיו היא משחקת ב"מומיק" ניצולת שואה שמחזיקה בין אצבעותיה את קצוות חייהם הפרומים של הסובבים אותה
"הדרך היחידה לנתח את ההווה היא למידת העבר והפקת לקחים", אומרת שחקנית תיאטרון "גשר" נטליה ויטולביץ'-מנור המשחקת בימים אלה בהצגה "מומיק" המבוססת על ספרו של דויד גרוסמן, "עיין ערך: אהבה". המחזה מביא דרך עיניו של הילד מומיק את השריטות העמוקות שנחרטו בקולקטיב הישראלי שהכיל לתוכו את צל השואה, אך לא בהכרח התמודד עם הטראומה והשלכותיה.
ויטולביץ' מנור מגלמת בהצגה את בלה מרכוס, אלמנה ניצולת מחנות שמנהלת בית קפה קטן בירושלים, מטפלת באבי בעלה המנוח ומבארת למומיק שאלות בלתי פתורות על החיה הנאצית ועל אותו "שם" ערטילאי ממנו ברחו הוריו. במקביל היא מגלמת את דודה איטקה שעברה "שם" ניסויים שהותירו אותה עקרה. ביחד עם בעלה, שימק, איש עסקים מצליח, היא מנסה לנצח את הזיכרונות בדבקות אובססיבית בהנאות שהחיים החדשים מספקים להם. "זה מחזה עם כל כך הרבה פנים, כמו יהלום, אני כל הזמן מגלה עוד ועוד שכבות שמאפשרות לי לחפור לעומק", היא אומרת.
ליופייה של ויטולביץ'-מנור כמעט ואין זכר בתפקידים שהיא מגלמת בהצגה. שערה החלק והבלונדיני חבוי תחת פאה סתורה ועל גופה מעורר הקנאה, גם בגיל 47, מוצמדות תוספות שהופכות אותו לכבד ומסורבל. "בלה מאוד רחוקה ממני ולכן מאוד מאתגרת. היא מאפשרת לי להגדיל את המנעד התיאטרוני שלי.
בכלל, אני אוהבת שלא מזהים אותי בתוך הדמות. התוספות על הגוף, האיפור והפאה מכניסים אותי לנעליים של מישהו אחר, זה גורם לי להרגיש מאןד חופשייה, כמו בקרנבל מסכות", היא אומרת.
אחרי הצגת הבכורה של "מומיק" שמחה ויטולביץ'-מנור לגלות שהצליחה להפתיע את גרוסמן: "הוא אמר לי שתוך כדי כתיבה הוא דמיין בלה אחרת - בלבוסטה טובת לב שסוחבת את כל העולם על הגב שלה - ואני מכניסה לה קצת קשיחות. חשבתי שאשה שחייתה חיים לא קלים וסוחבת את המצוקות של כל העולם על הגב, חייבת להיות קשה. את הלב הענק שלה רואים דרך המעשים שהיא עושה. זו בחירה שהופכת אותה בעיני לדמות מורכבת".
"לא לשפוט את הדמות"
לפני שפנתה ללימודי התיאטרון במכון הממלכתי לאמנות במוסקבה, סיימה ויטולביץ'-מנור לימודי משפטים. זו אולי הסיבה שכשהיא ניגשת לדמות, היא קודם כל ממנה את עצמה לסנגור. "גם אם זה תפקיד של מנוול גדול, אני תמיד אהיה קודם כל העורך דין שלו. אסור לי לשפוט את הדמות, אני חייבת לחפש את הלוגיקה מאחורי המעשים שלה, לספוג את הכאבים והשמחות שלה. זה עקרון חשוב שעוזר לי לעשות כל תפקיד באשר הוא. זה נכון שיש דמויות שקשה יותר לאהוב, אבל בכל אחד יש טוב ורע, בכל אחד מצוי אלוהים והשטן. זה עולם של גוונים וכל אחד הוא מיקרוקוסמוס. התפקיד שלנו, השחקנים, הוא להביא לידי ביטוי את הגוונים".
זו לא ההצגה הראשונה בה היא נדרשת לגלם מספר דמויות. היא עשתה את זה קודם ב"טרטיף", "העבד" ו"אדם בן כלב". "אני אוהבת לקפוץ מתפקיד לתפקיד, זה דורש ממני ערנות ואימון של הגוף והמחשבה לשינויים. זה מבליט את הרבגוניות שבי ובעיני זה חלק אינטגרלי מלהיות שחקן – היכולת להיכנס ולצאת מדמויות".
ויטולביץ'-מנור עלתה לישראל בשנת 1990 בעקבות מורה הנערץ, יבגני אריה. פה היא התגרשה, התגיירה, התחתנה, הרתה והתערתה. ההתעסקות בטקסטים שמדברים על יהדות וישראליות היא חלק בלתי נפרד מהרפרטואר של תיאטרון "גשר" ועבורה מדובר בחיבור טבעי לגמרי.
"אני חיה פה 15 שנה ולכן הנושאים האלה סובבים אותי. חוץ מזה מחזה טוב, כמו כל יצירת אמנות טובה, יש בו מהאוניברסלי והתכנים שלו עוסקים תמיד בדברים שהם מעבר למקום, זמן או אנשים מסוימים. סיפורים מעניינים באמת הם אלה שיוצאים מהפרטי ומשליכים על הכלל", היא אומרת.
קריאה מרגיעה אותה והמדף שליד מיטתה עמוס בספרים, למרות שבעברית היא עדיין מתקשה לקרוא: "כשאני מוצאת תרגומים לרוסית של ספרים ישראלים, כמו למשל 'מיכאל שלי', אני קוראת בהנאה. זו הסיבה שאני מאוד שמחה על כך שיבגני אריה מביא לתיאטרון את הספרות הישראלית והיהודית כמו בספרים של יורם קניוק, יהושע סובול וכמובן בשביס זינגער או גרוסמן".
"סוג אחר של אנשים"
מחוץ לתיאטרון היא מגישה זה שלוש שנים תוכנית אירוח בערוץ 9 שזוכה להצלחה אדירה. "החיים בתיאטרון מאוד סוגרים והטלוויזיה מאפשרת לי לפגוש סוג אחר של אנשים. לתוכנית מגיעים טיפוסים שונים וזה עוזר לי גם בעבודה בתיאטרון. המפגש הזה עם אנשים נותן לי פרופורציות". אבל תיאטרון "גשר" הוא הדת שלה, האמונה הטהורה ביותר והתשוקה שבוערת בה כמו אש. "נסעתי לישראל למען אריה והתיאטרון. לא ידעתי כלום על המקום הזה וגם היהדות היתה לי זרה. מאז זו האמונה שלי. תיאטרון הוא המקצוע המעניין ביותר בעולם ואם יש איזו משמעות לחיי, אחרי האימהות, היא באה לידי ביטוי בתיאטרון. זה כמו סם, זה מדבק וברגע שטועמים אי אפשר להפסיק. התיאטרון מאפשר לך להישאר ילד תמידי".
דת לעתים יכולה להפוך לכובלת ובתיאטרון כמו "גשר", שבנוי על להקת שחקנים קבועה, שאלה מתבקשת היא אם מדי פעם לא עולות בה מחשבות כפירה שמבקשות לנשום אוויר אחר ולהתחדש. "זה לא שלא עשיתי דברים מחוץ ל'גשר', אבל התיאטרון הוא החיים שלי. בתוך התיאטרון אני מוקפת באנשים עמוקים, מעניינים וכל כך טובים שאין לי שום סיבה לרצות להיפרד מהם. אני יודעת שבתיאטרון הישראלי יש גלישה בין תיאטרון לתיאטרון, אבל במסורת הרוסית, מערכות היחסים הן אחרות. יש אחריות הדדית, זו משפחה ובמשפחה אחד עוזר לשני. אני שמחה להיות מוקפת באנשים האלה ובסופו של דבר מה צריך אדם מעבר למשפחה וחברים טובים? זה מה שחיפשתי וזה מה שמצאתי פה".
ההצגוצ הבאות של "מומיק" יעלו במוצ"ש ויום א', 15-16 באוקטובר, בשעה 20:30 בתיאטרון נגה ביפו.
