אין פרחים רעילים, ורודים ונדירים בחצר שלנו
שלפתי בקלילות את "מדריך פרחי הבר לילדים ולנוער" מהמדף. "בואי נראה, פרחים אדומים... כחולים... פרחים ורודים! עכשיו נחפש לפי התמונות, חומעה ורודה... סתוונית היורה! התמונה מתאימה! החודש מתאים, הגודל מתאים, כן, מתוקה, זו הסתוונית!" גאווה של אם שבילתה שעת איכות עם ילדתה ועם מדריך בוטני מילאה את ריאותיי. "עכשיו, חמודה, עכ-שיו תתקשרי לסבתא ותספרי לה שקטפת בגינה סתוונית!"
"אמא", שואלת הפיצית שלי, "ראיתי פרח ורוד יפה בדשא בחצר. אני יכולה לקטוף אותו?"
"כן, כן", אני מהנהנת אליה תוך ניסיון נואש להתגבר על ערימות בגדים מלוכלכים שגדלות פרא אצלי באמבטיה, "בטח".
"אבל אם הוא פרח רעיל?" היא מודאגת.
"אין פרחים רעילים ורודים בחצר", אני מפטירה מאחורי ערימת חולצות כפתורים. אלה חולצות שמחייבות גיהוץ ולכן אין סיכוי שהן ייכנסו בשנה הקרובה למכונת הכביסה.
"ואם הוא פרח נדיר ומוגן?" היא לוחשת.
"אין שום סיכוי שיהיה פרח נדיר ומוגן בדשא שלנו", אני מחייכת, זה קצת יותר מדי לדרוש מחצי מטר של דשא מצהיב ליד הכניסה לחדר הפחים של הבניין. הפיצית משתכנעת ויורדת לחצר.
לא חולפת דקה והילדה דוחפת מול אפי פרח קטנטן וורוד: "אמא, איך קוראים לפרח שלי?"
"באמת שאני לא יודעת, העיקר שהוא מוצא חן בעינייך".
"טוב", מודיעה הפיצית בהחלטיות, "אני אתקשר לשאול את סבתא".
"לא!!!" אני מזנקת בבהלה, "לא להתקשר לסבתא!!!"
הסבתא של הפיצית, אמא שלי, היא אשת טבע מושלמת. אין פרח, עץ, חיפושית או ציפור שהיא לא מכירה באופן אישי. כשהייתי ילדה וחברותיי התהדרו בכלבלבים חינניים, אצלי בבית טופל גוזל בז עם כנף שבורה. קופסאות מלאות בתולעי משי היו מונחות בכל פינה במטבח ובסלון, נשלים של נחשים היו נתלים לקישוט ממדפי הספרים, חפרפרות עצומות עיניים גודלו באקווריום בסלון מתחת למנורה כחולה וכל שעתיים קיבלו ארוחה בטפטפת.
מעולם לא הבנתי מדוע צריך במשך ימים שלמים, קרים וגשומים, לספור את הציפורים שהגיעו לבקר, מה חשוב כל כך שבסוף המדבר מקננות ציפורים כאלה ואחרות, ובעיקר לא הבנתי, ולמען האמת גם השכנים לא, מדוע היא צריכה לעמוד כל הלילה במרפסת, עם משקפת, רק בגלל שיש ינשופים בסביבה.
יום אחד, בעודי חיילת אי שם בנגב הצחיח, אחזה בי רגשנות יתר והחלטתי שהגיע הזמן להתפייסות. צלצלתי אליה ושאלתי ברגש רב: "אמא, יש כאן ציפור שאני לא מכירה. בגודל של פשוש, בצבע של דרור, עם כרבולת של דוכיפת?"
מהצד השני היתה שתיקה, שבטעות פירשתי כשמחה על הידע הרב שרכשתי במרוצת השנים לצידה, אבל אז נשמעה אנחה והיא אמרה בתדהמה: "אני לא מאמינה שהבת שלי לא מכירה את העפרוני המצויץ!!!"
אז עפרוני מצויץ אני לא אזהה גם אם הוא יעמוד אחר כבוד על השולחן במטבח ויאכל מהקורנפלקס של ארוחת הבוקר, אבל אני לא אתן לסתם חתיכת פרח ורוד לגרום לי פעם נוספת בושה גדולה.
"חמודה", הכרזתי חגיגית, "עכשיו נלמד איך משתמשים במגדיר פרחים!"
דילגתי מעל הכביסה ושלפתי בקלילות את "מדריך פרחי הבר לילדים ולנוער" מהמדף. "בואי נראה, פרחים אדומים... פרחים כחולים... פרחים לבנים... פרחים ורודים! עכשיו נחפש לפי התמונות, חומעה ורודה... שימשון השלחופיות... רקפת מצויה... פשתה שעירה... חוטמית זיפנית.... סתוונית היורה... סתוונית היורה!!! התמונה מתאימה! החודש מתאים, הגודל מתאים, כתוב פה שיש לפרח שש אונות עטיף קצרות, אין לי מושג מה זה, כנראה שמתכוונים לעלים האלה, תספרי... יש שישה, ושישה אבקנים צהובים... כן, מתוקה, זו הסתוונית!!!
גאווה של אם שבילתה שעת איכות עם ילדתה ועם מדריך בוטני מילאה את ריאותיי. "עכשיו, חמודה, עכ-שיו תתקשרי לסבתא ותספרי לה שקטפת בגינה סתוונית!"
"אמא, סבתא רוצה לדבר איתך", מושיטה לי הפיצית את השפופרת. מהצד השני נשמעת סבתא כעוסה: "את לא יודעת שסתוונית זה פרח מוגן? ופרח מוגן לא קוטפים? מה את מלמדת אותה?"
הריאות שלי מצטמקות, "לא ידעתי... לא חשבתי... ובכלל", פתאום אני זוקפת ראש, "הכל לצורכי לימוד. מחר היא תיקח את הפרח הארור לבית הספר וגם את המגדיר, ותסביר לכל הכיתה איך משתמשים במגדיר פרחים ותגלה להם שהסתיו הגיע!"
"את חושבת שהמורה תראה בעין יפה שהילדה קוטפת פרח מוגן?"
"תאמיני לי, המורה לא יודעת שזה פרח מוגן!" אני מסיימת בעצבנות את השיחה.
רוח פדגוגית חד-פעמית נשבה עליי בכל אותו אחר הצהריים. חיפשנו בין דפי המגדיר את כל פרחי הסתיו, את כל הפרחים הוורודים, פרחים בעלי פקעות, פרחים עונתיים ופרחים רב-שנתיים. ביחד עם כל ילדי הבניין נברנו בחצר וחיפשנו מקומות אפשריים לפריחת סתווניות נוספות, מדדנו את הפרח, צילמנו וציירנו.
בערב הסתוונית נראתה כמו שארית של בלון ורוד שהתפוצץ, או משהו שדומה בצורה מבהילה למסטיק בזוקה לעוס. הפיצית לא רצתה להיפרד מהצעצוע הוורוד החדש, אבל לאחר משא ומתן מפרך הוחלט שהיא תכתוב על חוויותיה מהיום החינוכי, ומחר תקרא בפני כל כיתה ב' את היצירה.
"איזה יום מעניין היה לנו", השווצתי בפני האב העייף שחזר מהעבודה, והפלגתי בתיאורי את מסענו בנבכי הפרח, החצר והיקום כולו. "ושתדע לך", צעקה הפיצית מהמחשב, "שתדע לך אבא שהסתיו הגיע!".
"נהדר", מילמל האב המזיע, "אני כבר מחכה לקרוא את הסיפור שלך".
"סיימתי", הודיעה הפיצית, והעיפה לעברנו דף 4A טרי מהמדפסת. וזה מה שהיה כתוב שם, בדיוק, כולל כל השגיאות:
ביום ז באלול ראשון ראיתי
למטה בחצר שלי
ומצאתי פרח ורוד
ועליתי לאמא.
ושאלתי את אמא אם זה
פרח מוגן אמא אמרה
שזה לא פרח מוגן.
אבל היא טעתה.
לפנייה לכתב/ת 
"מצאתי פרח ורוד ועליתי לאמא". סתוונית
צילום: דפנה מרוז החברה להגנת הטבע
מומלצים
