עֵילָם לא זכר את תנועת הנדנוד, אבל עכשיו, כשעמד מול בריכות הדגים היבשות למחצה בשלהי הקיץ המתמשך הזה, דימה לחוש משהו ממנה. הוא שמע עליה פעם מאמא שלו, שסיפרה לו איך סבא שלו היה מנדנד אותו. עילם היה תינוק, אבל אמא שלו סירבה בעקשנות ממרה להביא אותו לבית-הילדים, והתייצבה בזעף
הרואי מול כל המערכת הקיבוצית. אני את הילד שלי לא אתן למטפלות האלה, אמרה, אני מכירה אותן מקרוב, ואני את הילד שלי לא אתן להן. ניסו לשכנע אותה, העמידו אותה בפני ועדות נוקשות ותובעניות, אמרו לה שזו טובת הכלל, שזה העיקרון, שזו הכרעת הציבור, שזה התקנון, שאין להפר את התקנון, אפילו איימו עליה בהפעלת סעיפי עונשין, אבל היא בשלה – אני את הילד שלי לא אתן. אמא שלי גידלה אותי, סבתא שלי גידלה את אמא שלי, ואני אגדל את הילד שלי.
ומי ישמור עליו כשאת בעבודה, שאלו אותה. אבא שלי ישמור עליו, ענתה. אני מעדיפה להשאיר אותו עם אבא שלי ולא אצל המטפלות האלה. את כל סעיפי התקנון שלכם אני מוכנה לקבל, אבל זה – על גופתי. לא תקחו ממני את הילד שלי!
העניין מעולם לא הוכרע, אבל עילם נשאר בבית ולא הובא לבית-הילדים. במשך היום הוא הושאר עם סבא שלו, שהיה זקן מכדי לצאת לעבוד, כך לפחות החליטה אמא של עילם. וחוץ מזה, אמרה, מישהו הרי צריך לשמור על הילד. כולם חרקו שן וסיננו מיני דברים, אבל הסבא חייך לעצמו חיוך קטן ואמר: זקן ממרא? שיהיה. הוא היה קם בבוקר, מוריד מהמדף כרך מן התלמוד הישן שלו שטלטל איתו מגליציה, ומתיישב בכיסא הנדנדה מהעץ החום, המשופשף. למסעד הכיסא קשר חבל שאת קצהו השני קשר לעגלת העץ של עילם. את עגלת התינוק ההיא בנה אבא של עילם במיוחד בנגרייה של הקיבוץ, עגלת תינוק מתנדנדת מסוג אירופאי שלא הייתה נהוגה בקיבוצים, שם שוכנו התינוקות במה שכונה לול – מיטה עם סורגי עץ.
אבל לא עילם. הוא הונח בבוקר בעגלה המתנדנדת המיוחדת שלו. אמא שלו הלכה לעבוד בקומונה – מחסן הבגדים של הקיבוץ – ואבא שלו יצא לעבוד בפלחה, בשדות הבעל של החיטה והדורה שהיו משוועים כל שנה לגשם הקמצני, ואילו סבא שלו היה מתיישב בנחת בכיסא הנדנדה, מוודא שהחבל מחובר כראוי לעגלה של עילם, פותח את דף התלמוד היומי שלו ומתחיל להתנדנד בנעימה, משנה הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן וטומטום ואנדרוגינוס ונשים ועבדים שאינם משוחררים, והיה מרים עיניו ומציץ על התינוק הישן שעגלתו התנדנדה בקצב נדנוד כיסא הנדנדה, בקצב הנעימה התלמודית, עולה ויורדת מתונות, החיגר והסומא והחולה והזקן ומי שאינו יכול לעלות ברגליו, ועילם הישן שייט לו על גבי הלמלום התלמודי הסתום, ספק שקוע בחלומותיו המקופלים אל תוך תרדמתו הרחמית, ספק נישא על גבי הפסוקים התמוהים, איזהו קטן כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית דברי בית שמאי ובית הלל אומרים כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, והזקן שינה את נעימתו ואמר קשה, קשה, חייבים בראייה, למה חייבים בראייה, ומה בכלל יש לראות, והלא נאמר כי לא יראני האדם וחי, ומה במקדש, ומה רואים, ופניו נתכרכמו ונזדעפו והנדנוד חרג מסדרו הקבוע והפך טלטלה מקוטעת, ועילם הוזח מחלומותיו הנעלמים ועננה חלפה על פניו, קשה, קשה, מלמל הזקן ועילם התעורר והתחיל לבכות, הו, אמר הזקן והמשיך למלמל את המסכת ארמית. דברי אגדה, רטן, עדיף בארמית.
שמע עילם את הנעימה הארמית ונרגע מבכיו ונרדם.
- "למלך אין בית" הוא הרומן השלישי של חגי דגן בהוצאת חרגול. קדמו לו "רשומות מאי הנשים" ו"מתחת לקו העונג".
