הכל בזכות האופק

"אתם זוכרים את המצב שהיינו בו לפני מספר שנים. בעקבות תוכנית ההתנתקות גדלה הצמיחה במשק ל-4.4% ב-2004", אמר לנו שרון לפני כ-3 שבועות. כלומר, ההתנתקות שנכנסה לשלביה הממשיים רק ב-2005, הצליחה להשפיע בצורה מכרעת על 2004. אבל אם השראת ההתנתקות עובדת גם ברוורס, למה לעצור ב-2004? למה, למשל, לא לזקוף לזכותה גם את 2000, שבה השגיבה הצמיחה ל-7.7%?

חיזוק משמעותי לתורה הכלכלית המרתקת הזו נמצא ברשימת זוכי הקרדיטים של שרון. וכך, מיד לאחר שההתנתקות (שעלותה מסתכמת עד היום בכ-10 מיליארד שקל, והיד עוד נטויה והארנק עוד לא סגור) מועלית על ראש שמחתנו כמזור הפיננסי האולטימטיבי למכאובינו הכלכליים, הבא ברשימת התורמים לצמיחה הוא אולמרט. כן, מי שנכנס לתפקיד שר האוצר לפני פחות מחודשיים הוא השני בתרומתו לצמיחה, כשגם כאן, כמובן, הווקטור עובד במלוא הקיטור בעיקר לאחור. אחריו חולקים את המקום השלישי סילבן שלום ובנימין נתניהו. כן, סילבן, שהיה שר האוצר בשנות המיתון הקשות של 2001 ו-2002, מצוי ברשימת האחראים לצמיחה, כתף אל כתף עם ביבי.

אלא שכנראה לא די בבהלה להתנתקות ולקרדיטים, ואולמרט מוסיף חיזוק ל"תורה הכלכלית" לעיל. חיזוק לא חדש, יש לומר. "האופק המדיני הוא שישפיע על הכלכלה", הוא קובע ומעורר בנו נשכחות. שניים מבין שלל ההזיות והמיתוסים שבהם פוטמו והואבסו יושבי הארץ מסוף 1993 ואילך היו "פנטזיית השלום" ו"מקסם הדיבידנד הכלכלי" שהוצמד לה. הראשון אמנם בוּקר קשות, גם אם עדיין לא מספיק; ואילו השני יצא די בשלום מכל העסק וכמעט שלא דבק בו הרבב המיתי.

"דיבידנד השלום" ו"האופק המדיני הוא שישפיע" הם אחיו הצעירים והמעט פחות נחרצים של המשפט: "אין צמיחה ללא תהליך שלום". התניה קשה זו הושמעה כמעט כזמריר בימי אוסלו העליזים, ובשנות האינתיפאדה הראשונות בשלוט סילבן באוצר. לאסכולה זו היו באי כוח רבים - חלקם כמובן אתרוגנים אדוקים ולא רשמיים של השלום ונספחיו - שחזרו ושיננו את המנטרה, גם לאחר שהוכחו באותות ובמופתים שהייתה צמיחה הרבה לפני שמישהו חלם על "אופק מדיני". יוסי שריד, שמעון פרס ועמיר פרץ היו מקצת מהפוליטיקאים שלגלגו על טענת ביבי עם כניסתו לתפקיד שר האוצר כי הצמיחה אינה מותנית ב"אופק" ואחר כך חזרו על לגלוגם לאחר קביעתו "כי יצאנו מהמיתון". למותר לציין, שאיש מהם לא חזר בו מלגלוגיו.

צמיחתו המרשימה ביותר של המשק הייתה בשנותיה הראשונות של המדינה "נטולות האופק" (למשל, ב-1950-1965 צמח התוצר השנתי הממוצע לנפש ב-5.2%), וחמש שנות הצמיחה הרצופות והמרשימות ביותר של המשק היו 1968-1972, שבהן צמח התוצר השנתי הממוצע לנפש ב-8.6%. כזכור, היו אלה שנים עם הכי הרבה "כיבוש" ועם "דילול אופקים מצמרר". וזה, כמובן, אינו פטנט ישראלי. משקים בעולם צמחו, ואף בצורה מרשימה, גם בעתות סכסוך ומלחמה.

עלעול חטוף בנתוני המקרו של המשק מ-2003 ואילך מראים בבירור שלהתנתקות כמעט שלא הייתה השפעה על הצמיחה, אם בכלל. תלילותו של הגרף, כולל בתחום התיירות והשקעות של זרים במשק, כמעט שלא השתנתה לקראת מימוש ההתנתקות ולאחריה. גרף התיירות מתחיל לשנות מתלילותו מעט אחרי מבצע "חומת מגן" והפחתת הפיגועים, ומאז הוא עולה בקצב דומה; וגרפי המקרו האחרים מתחילים לשנות את כיוונם לאחר כניסת ביבי לאוצר. לפחות לפי שעה, הדבר הכלכלי המשמעותי ביותר הקשור בהתנתקות הוא ההוצאה האדירה בגינה.

וכל זאת מבלי שדשנו בתוצאותיו הכלכליות העגומות של שיברו של "האופק המדיני". כך, למשל, נזקה הכלכלי של האינתיפאדה האחרונה - בהנהגתו הנחושה של הראיס הקודם, שיובא על ידינו מתוניס, גם בשביל "האופק" - מסתכם בכמה אחוזי תוצר בכל אחת משנותיה הראשונות.