איך בעלי חיים מנהלים עסקים

המשרד שלי לא יישאר ריק כשאפנה אותו, וגם בטבע נכסי דלא-ניידי מחליפים ידיים ללא הרף. מבחר הבתים האפשריים רחב מאוד - ממחילות של נקרים בעצים ועד קונכיות ריקות על חוף הים. שוק הדירות של סרטן הנזיר הוא דוגמה אופיינית למה שכלכלנים מכנים בשם "שרשרת מקומות פנויים". כדי להגן על בטנו הרכה, נושא עמו הסרטן לכל מקום את ביתו, בדרך כלל קונכייה נטושה של חילזון. אך מכיוון שביתו אינו מתרחב כשהוא גדל, עסוק הסרטן כל הזמן בחיפוש אחרי מגורים חדשים. ברגע שהסרטן משדרג את עצמו ועובר לקונכייה מרווחת יותר, עומדים סרטנים אחרים בתור לאכלס את הקונכיות המתפנות בזו אחר זו.

אפשר לדמיין בקלות איך יכול לפעול כאן שוק של היצע וביקוש, אך מכיוון שהחילופין נעשים ללא יחסים חברתיים, רק מעטים רואים קשר בין שוק הדיור הסרטני לבין עסקים כלכליים בין בני אדם. העסקאות שבין הסרטנים היו עשויות להיות הרבה יותר מעניינות אילו היו כורתים בריתות בנוסח: "אתה תוכל לקבל את ביתי, אם תיתן לי את הדג המת הזה." אבל סרטני הנזיר אינם יצורים המנהלים עסקים, ולמעשה אין הם בוחלים אפילו בגירוש בעלי הבתים בכוח. לעומתם, בעלי חיים חברתיים יותר אכן מנהלים משא ומתן, והגישה שלהם לחילופי משאבים ושירותים עוזרת לנו להבין איך ולמה התפתחה ההתנהגות הכלכלית של בני האדם.

הכלכלה החדשה

על פי הכלכלה הקלאסית, בני אדם שואפים לרווח מקסימלי מתוך מניעים אנוכיים לגמרי. הפילוסוף הבריטי בן המאה ה-17, תומס הובס, ניסח זאת כך: " כל אדם צפוי לחפש באופן טבעי את מה שטוב בשבילו, ואת מה שהוגן יחפש רק לצורך שמירה על שלומו או באופן מקרי."

הדעה הזאת, שעדיין רווחת, גורסת שהתנהגות חברתית היא רק תוצאה שלאחר מעשה, ושאבות-אבותינו כרתו "אמנות חברתיות" רק בגלל הרווחים שהן מניבות ולא מפני שנמשכו זה לחברתו של זה. בעיני הביולוג, ההיסטוריה הדמיונית הזאת רחוקה מן האמת. אנו צאצאיה של שושלת ארוכה של פרימטים שחיו בקבוצות.

כלומר, אנו מצוידים מטבענו בדחף חזק להשתלב ולמצוא שותפים לחיים ולעבודה. ההסבר האבולוציוני הזה לדרך שבה אנו מקיימים יחסי גומלין הולך ורוכש לעצמו מוניטין עם התפתחותה של אסכולה חדשה המוכרת בשם כלכלה התנהגותית. הגישה הזאת מתמקדת בהתנהגות האנושית הממשית, ולא בכוחות שוק מופשטים, ורואה בה את הסמן להבנת הדרך שבה אנו מקבלים החלטות כלכליות. ב-2002 קיבלה אסכולה זו הכרה בדמות פרס נובל שהוענק לשניים ממייסדיה: דניאל כהנמן וורנון ל' סמית'.

כלכלה התנהגותית של בעלי חיים היא מגמת מחקר צעירה התומכת בתיאוריות החדשות בכך שהיא מראה עד כמה המגמות והתפיסות הבסיסיות של הכלכלה האנושית, כמו הדדיות, חלוקת גמול ושיתוף פעולה, אינן מאפיינות רק את המין הביולוגי שלנו. המגמות האלה התפתחו גם בבעלי חיים אחרים, וכנראה מאותן סיבות - לעזור ליחידים להפיק תועלת מרבית זה מזה בלי לערער את האינטרסים המשותפים התומכים בחיים הקבוצתיים.

דוגמה לכך היא התקרית שאירעה לא מזמן במהלך המחקר שערכתי במרכז על שם יֶרקֶס לחקר פרימטים באטלנטה. לימדנו קופי קפוצ'ין להגיע לקערת מזון על ידי משיכת מוטות שחוברו למגש שהונח עליו המזון. המגש היה כבד מכוחו של קוף יחיד באופן מכוון וכך סיפקנו לקופים סיבה לשתף פעולה.

באחד המקרים היו אמורות שתי נקבות, ביאס וסמי, למשוך במוטות. הן ישבו בכלובים סמוכים, והצליחו להביא להישג יד את המגש שעליו היו מונחות שתי קערות מזון. אבל סמי מיהרה מאוד לאסוף את השלל, שחררה את המוט וחטפה את קערת המזון שלה עוד לפני שהספיקה ביאס לקחת את קערתה שלה. המגש קפץ אחורה אל מעבר להישג ידה של ביאס, ובעוד סמי מכרסמת בקול, נתקפה ביאס חמת זעם. היא צרחה בקולי קולות במשך חצי דקה עד שסמי שבה אל המוט שלה ועזרה לביאס להחזיר את המגש. סמי לא עשתה זאת לטובתה שלה מפני שקערתה הייתה כבר ריקה.

ההתנהגות המתקנת של סמי הייתה כנראה תגובה למחאתה של ביאס על אובדן הגמול הצפוי. בהשוואה לסרטן הנזיר, פעולה כזאת דומה הרבה יותר לעסקות כלכליות בין בני אדם מפני שהיא מדגימה שיתוף פעולה, תקשורת, מימוש ציפיות ואולי אפילו תחושת מחויבות. נראה שסמי הרגישה שמדובר במצב של מידה כנגד מידה. הרגישות הזאת אינה מפתיעה, שכן החיים הקבוצתיים של קופי קפוצ'ין סובבים סביב אותה תערובת של תחרות ושיתוף פעולה המאפיינת גם את החברה שלנו.

התפתחות ההדדיות

בעלי חיים ובני אדם עוזרים זה לזה לפעמים ללא כל תועלת ברורה לעין. איך התנהגות כזאת הייתה עשויה להתפתח? אם הסיוע מוגש לבן משפחה, קל לענות, באופן יחסי, על השאלה. אנו נוטים לומר ש"דם סמיך ממים," ואכן, ביולוגים מזהים יתרונות גנטיים לסיוע כזה: אם ישרוד שאר בשרך, יעלו סיכויי הגנים שלך להגיע לדור הבא. אבל קשה למצוא יתרונות גנטיים ישירים לשיתוף פעולה בין פרטים שאינם קרובי משפחה.ב-1902 הציע הנסיך הרוסי פיוטר קרופוטקין הסבר מוקדם לתופעה בספרו "עזרה הדדית". אם העזרה היא ציבורית, הוא טען, כל הצדדים מרוויחים ועולה הסיכוי של כל אחד ואחד לשרוד. מאז, נאלצנו לחכות עד 1971, כשניסח רוברט ל' טריוורס, אז באוניברסיטת הרווארד, את המונחים המתאימים בשפתה של האבולוציה המודרנית בתיאוריה שלו על אלטרואיזם הדדי.

טריוורס טען שמשתלם להקריב קורבן למען האחר, אם אחר כך יגמול לך האחר טובה תחת טובה. ההדדיות מצטמצמת אפוא ל"אני אגרד לך בגב, אם תגרד את גבי." האם בעלי חיים אכן מפגינים התנהגות כזאת של מידה כנגד מידה? קופים וקופי-על יוצרים קואליציות; שני פרטים או יותר, למשל, חוברים לכנופיה כנגד צד שלישי.

חוקרים מצאו מתאם חיובי בין התכיפות שבה א' תומך ב-ב' לבין התכיפות שבה ב' תומך ב-א'. אבל האם משמעות הדבר היא שבעלי חיים באמת מנהלים חשבונות ועוקבים אחרי הטובות שהם עשו לאחרים ושהאחרים השיבו להם? אולי הם רק מחלקים את העולם לשניים: "חברים" שאותם מחבבים, ו"לא-חברים" שאין להם כל משמעות לגביהם. אם הרגשות האלה הדדיים, ישררו יחסים של עזרה הדדית או של אי-עזרה הדדית. סימטריות כאלה עשויות להסביר יחסי הדדיות שעליהם דיווחו מדענים אצל דגים, ערפדים (המעלים גירה כדי להעביר דם לחברים), דולפינים וקופים רבים.

גם אם בעלי החיים האלה אינם מנהלים חשבונות, אין זה אומר בהכרח שאין ביניהם יחסים הדדיים. למעשה השאלה היא איך טובה שנעשית למען האחר מוצאת את דרכה בחזרה לאלטרואיסט המקורי. מהו בדיוק מנגנון ההדדיות? שמירת תיעוד מנטלי היא רק דרך אחת שבה הדדיות יכולה לפעול, והאם אכן בעלי חיים שומרים תיעוד כזה? - היא שאלה שעדיין לא נבחנה. יוצאי הדופן היחידים שנתגלו עד כה הן השימפנזות. בטבע, צדות השימפנזות בצוותים כדי ללכוד קופי קולובוס. בדרך כלל, צייד אחד לוכד את הטרף ואחר כך קורע אותו לגזרים ומחלק. אבל לא כל השימפנזות בלהקה מקבלות נתח, ואפילו הזכר הבכיר ביותר עשוי למצוא את עצמו מתחנן לשווא אם הוא לא השתתף בציד בפועל. התנהגות כזאת כשלעצמה מרמזת על הדדיות: הציידים זוכים לעדיפות בחלוקת השלל.

כדי לנסות ולגלות אילו מנגנונים פועלים כאן, ניצלנו את נטייתם הטבעית של קופי-העל האלה לשיתוף, נטייה שהם מפגינים גם בשבי. כשנתנו לאחת השימפנזות במושבה שלנו אבטיח או כמה ענפים נושאי עלים, השימפנזה שקיבלה את המזון עמדה מיד במרכזה של חבורה וחילקה את השלל.

מיד אחר כך, נוצרו חבורות משנה שבמרכזן עמדו השימפנזות שקיבלו נתח נכבד בחלוקה הראשונה, עד שהגיע המזון לכולן. אצל השימפנזות כמעט לא רואים לקיחת אוכל בכוח - תופעה המכונה "כיבוד הבעלות." הקבצנים פושטים יד, כף כלפי מעלה, ממש כמו קבצנים בני אנוש ברחוב. הם מייבבים ובוכים אבל נדירים העימותים התוקפניים. ואם בכל זאת מתרחש עימות כזה, כמעט תמיד היוזמים הם בעלי המזון המגרשים מישהו מן המעגל שסביבם. הם עשויים להצליף בענף כבד על ראש העבריין או לצעוק עד שהוא עוזב. תהיה דרגתם החברתית מה שתהיה, בעלי המזון שולטים בהעברתו הלאה.

ניתחנו כמעט 7,000 תקריות כאלה, והשווינו את הסובלנות שנהגו בעלי המזון כלפי קבצנים מסוימים לעומת השירותים שקיבלו מהם קודם לכן. בבקרים שלפני מבדקי מזון מתוכננים תיעדנו בפירוט רב את פעולות הסירוק והפלייה ההדדיים של הפרווה (grooming). אם, למשל, הזכר השליט, סוקו, סירק בבוקר את הנקבה מאי ופלה את פרוותה, יגדלו מאוד הסיכויים שהוא יקבל ממנה כמה ענפים לכרסם אחרי הצהריים. הקשר שבין ההתנהגות בעבר ובין זו שבהווה התגלה כקשר כללי. קשרים סימטריים לא הסבירו את התוצאה הזאת, מפני שדגם ההתנהגות השתנה מיום ליום. המחקר שלנו היה הראשון שהדגים בבעלי חיים קשר בין טובות שנעשו לאחרים ובין טובות שהתקבלו. יותר מכך, עסקות של מזון בתמורה לסירוק ולפלייה היו ספציפיות לשני שותפים מסוימים - רק סוקו, שטיפל במאי וניקה אותה, זכה באהדתה ולא אף אחד אחר.

מנגנון ההדדיות הזה דורש זיכרון של מאורעות קודמים וגם סימון הזיכרון כך שהוא יגרום להתנהגות ידידותית. אצל בני מיננו, סימון כזה מכונה בשם "הכרת תודה," ואין שום סיבה לקרוא לזה בשם אחר אצל שימפנזות. עדיין לא ברור אם קופי-על מרגישים מחויבות, אבל מעניין שהנטייה לגמול טובה תחת טובה אינה זהה בכל מערכות היחסים.

בין פרטים המתרועעים כל הזמן ומטפלים זה בזה לעתים קרובות, אין משקל רב לסירוק ולפלייה חד-פעמיים של הפרווה. קבוצות כאלה מקיימות כנראה את המערכת ה"חברית" שעליה דנו קודם לכן. רק אם מטפל בך פרט שהיחסים אתו מרוחקים, נחשב הדבר כראוי לגמול. סוקו ומאי אינם חברים קרובים, ולכן הטיפול שהעניק סוקו זכה לתשומת הלב המתאימה.

הבדל כזה בהתנהגות ניכר גם אצל בני אדם. אנו נוטים לעקוב אחר יחסי תן וקח עם זרים או עם עמיתים לעבודה יותר מאשר עם חברים או בני משפחה. למעשה, ניהול חשבונות כזה ביחסים קרובים, כמו למשל בין בני זוג, הוא סימן בדוק לאי אמון.