תופעה: נוטשים את הקריירה כדי להפוך למורים

17 שנים עבד יעקב מרמלשטיין (50) כעו"ד, עד שבוקר אחד קם והחזיר את הרישיון שלו ללישכת עורכי הדין. את מסדרונות בית המשפט הוא מחליף היום במסדרונות תיכון ברנקו וייס בבית שמש, שם הוא מחנך כיתת אתגר, שתלמידיה זקוקים לעזרה מתוגברת. והוא לא מצטער לרגע.

"בגלל התחרותיות הרבה במקצוע שלי לא היה לי סיפוק בעבודה", הוא אומר. "לא יכולתי להרשות לעצמי להיות בררן ולעסוק רק בתחומים שבאמת עניינו אותי. העבודה שלי דרשה אגרסיביות בשיווק, וזה לא התאים לאופי שלי. היום יש לי סיפוק עצום ממה שאני עושה. אני לוקח ילד, שנקודת הפתיחה שלו לא היה טובה, ומביא אותו להצליח בלימודים ולעבור את בחינות הבגרות. מבחינתי, זו ציונות בלי מרכאות.

"תחושת הסיפוק שיש לי היום עולה בהרבה על ההצלחות שהיו לי בקריירה המשפטית, כולל לפחות פסק דין אחד בעליון, הנלמד היום בבתי הספר למשפטים. ההצלחות המקצועיות הביאו לי סיפוק והרבה גאווה, אבל הן לא מתקרבות לדברים שאני עושה היום בחינוך".

בתום קריירה מפוארת של 30 שנה בתפקידי פיקוד שונים בגולני, שאחריהם ניהל מסעדה וחברת הובלה, החליט אל"מ במיל' יריב קריגר (47) שהגיע הזמן לעסוק במקצוע שבאמת מדבר אליו: חינוך. הוא עבר הסבה מקצועית במכללת סמינר הקיבוצים, והיום הוא מחנך תלמידים הזקוקים לחיזוק על מנת לעבור את מבחני הבגרות בתיכון ליידי דיוויס בתל אביב.

"אני כבר ילד גדול והוכחתי את עצמי במערכות גדולות", הוא אומר. "עכשיו אני עוסק בדבר שאני מאמין בו, וללכת עם האמונה והנשמה זה דבר ענק. אני עובד עם ילדים מקסימים שמתקשים, וצריך להילחם כל יום כדי לעניין אותם כדי שיקשיבו ויכתבו. כל יום שאני נכנס לכיתה זה סיפור אחר, וכל תלמיד הוא עולם ומלואו. היום אני עושה בדיוק מה שאני רוצה, ויש בזה סיפוק עצום".

מדובר בהחלט בתופעה. דווקא בימים שמעמד המורה ירד לשפל חסר תקדים, שהשכר שלהם הוא כבר נושא לבדיחות, שהמכללות להכשרת מורים מדווחות על ירידה במספר הסטודנטים, שיותר ויותר מורים ותיקים מבקשים לפרוש, נרשמת תנועה ערה פנימה, לתוך מערכת החינוך. אקדמאים, בעלי מקצועות חופשיים שפיתחו קריירה מפוארת, מוכנים להשאיר הכל מאחוריהם, ללכת ללמוד כדי לקבל תעודת הוראה, ולהתייצב באחת הזירות היותר מפחידות בארץ: הכיתה.

הבחירה בשפיות

ד"ר ציפורה אשרת, ראש המכללה האקדמית לחינוך גורדון בחיפה, אומרת כי מדובר בתופעה חדשה יחסית, ובשלוש השנים האחרונות הם מבחינים בעלייה במספר האקדמאים שעוברים הסבה להוראה. המספרים מדברים בעד עצמם: מנתוני האגף להכשרת עובדי הוראה במשרד החינוך עולה, כי בשנת 2002 עבדו במערכת החינוך 359 אקדמאים שעברו הסבה להוראה, ו-351 אקדמאים למדו בשנה זו במסלול להסבה. בשנת 2005 עבדו במערכת 638 אקדמאים שעברו הסבה, ובמסלולים השונים להסבת אקדמאים למדו 1,488 איש.

"מדובר באוונגרד", מאבחן הסוציולוג פרופסור עוז אלמוג מאוניברסיטת חיפה. "בעבר החלוצים ייבשו ביצות, ואילו היום מדובר בחלוצים חדשים שרוצים לייבש את הבערות. יכול להיות שאנחנו רואים את ה-א.ד. גורדונים החדשים בתחום

 ההשכלה והחינוך, אנשים אידיאליסטים שרוצים להשפיע ולשנות וקוראים 'אחרי'. הם רוצים לעסוק בתחום שבו הם יכולים לחוש ערך עצמי וסיפוק מנתינה והשפעה.

"חלק מהם בחרו בצעירותם במקצועות שמבחוץ נראו הירואים, אבל כאשר עובדים בהם בפועל מגלים שמדובר בשיעמום וטכנוקרטיה. מקצוע עריכת דין, לדוגמה, נחשב בעבר ליוקרתי ואליטיסיטי ומעט אנשים עסקו בו. כעת יש בישראל יותר עורכי דין מבכל מקום אחר בעולם, אבל עורכי דין רבין התאכזבו מהמקצוע. רבים חשבו שיצילו את העולם, יתרמו וישפיעו, ובפועל התאכזבו. זה קורה בדרך-כלל באמצע החיים, כיוון שאנשים כבר הספיקו להתנסות, ולאחר שהתבססו והם עומדים על הרגליים הם מרשים לעצמם לעשות שינויים.

"אין פלא שאנשים עוזבים מקצועות כמו רפואה ומשפטים לטובת הוראה", אומרת ד"ר אשרת. "ההוראה היא עיסוק בחלק השפוי, הצומח והמפתח של החיים. הוא מאפשר לעוסקים בו לפעול בסביבה אירגונית רב-תחומית. סביבת העבודה של המורה משיקה לתחומי עיסוק רבים, כמו חינוך, פסיכולוגיה וייעוץ. זה מקצוע שמתגמל רגשית. הסיפוק של המורה נובע מהאפשרות לתרום ליחיד ולכלל. מעטים המקצועות שבהם המפגש בין עובד ולקוח הוא בעל השפעה כל-כך גדולה וברורה".

כסף זה לא הכל

אבל עם כל הכבוד לתגמול הנפשי, שאין לזלזל בו, הבחירה בהוראה היא גם בחירה בתגמול כספי נמוך. משכורתו של מורה מתחיל עומדת על 3,200 שקל ברוטו. יותר מ-10,000 מורים מקבלים אבטחת הכנסה כדי להגיע לשכר המינימום. מורה עם תואר ראשון וותק של עשר שנים מגיע לשכר של כ-5,500 שקל ברוטו. כשמדובר באנשים שכבר עשו קריירה וראו שכר בעמלם, מדובר בוויתור משמעותי. "מי שהולך לחינוך לא הולך להתעשר", אומר יריב קריגר, "אבל כסף זה לא הכל".

"לא הכל תלוי וקשור בכסף", אומר גם עו"ד ג'רמי קוז (46) מחיפה, שלומד במסלול להסבת אקדמאים במכללת גורדון ומלמד במקביל באולפנת סגולה בקריית מוצקין. "מבחינתי ישנם גורמים אחרים חשובים בחיים, כמו סיפוק בעבודה, ואני חושב שיש לי מה להעניק לתלמידים. אין לי ספק שהוראה מתאימה לי יותר מעריכת דין".

ד"ר עדנה דוד (40), פעם רופאת שיניים והיום המורה למדעים וסגנית המנהלת בבית-הספר היסודי הבונים בחיפה, מודה שהתלבטה רבות לפני שהחליטה לעזוב את הקליניקה המצליחה, המשותפת לה ולבעלה, ולוותר על שכר הגבוה,

 לדבריה, בכ-400 אחוז משכר המורה, אך החלום הישן ותחושת השליחות שפיעמה בה הכריעו את הכף.

"כבר במהלך לימודי רפואת שיניים ראיתי שזה לא מספק אותי", היא מספרת, "אבל המשכתי ללמוד כיוון שהייתי חייבת. כולם ציפו ממני לסיים את הלימודים. גם לאחר שהתחלתי לעבוד חוסר הסיפוק לא הרפה ממני. כל הזמן פזלתי לתחום שבאמת אהבתי ורציתי - חינוך. תמיד עסקתי בחינוך ובהדרכה, בצופים ובצבא, ורופאת שיניים זה לא אני. בגיל צעיר אומרים שרפואת שיניים זה אחלה מקצוע עם כסף טוב, אבל עם הגיל יודעים לשים את האצבע על מה שבאמת רוצים. יש דברים שרוצים לעשות למען הנשמה והסיפוק, ואני רואה בהוראה שליחות.

"חיפשתי קשר יומיומי עם העיניים הבורקות של התלמידים. אני קמה כל בוקר לעבודה בבית-הספר עם תחושת סיפוק. אחרי הכל, אני הולכת לשנות, לעצב, להאיר ולהשאיר חותם. מבחינתי, הגשמתי באיחור חלום ילדות".

אנשים במקום מכונות

אלה שבחרו בהוראה באיחור נתקלים בתגובות מופתעות מצד הסביבה. רבים מבין המגיבים תוהים איך הם ממירים מקצוע מצליח במקצוע שהתדמית שלו כל-כך נמוכה. ויש גם כאלה שמפרגנים. "אני משוכנע שישנם רבים וטובים אחרים שנקעה נפשם ממה שהם עושים, אבל מרגישים שהם לא יכולים לעזוב הכל ולהתחיל דבר חדש", אומר יעקב מרמלשטיין. "אני מדבר עם חבריי עורכי הדין, והם מסתכלים עלי בקנאה. אני מקווה שעוד אנשים מוכשרים, עם רקע מקצועי, השכלה וניסיון חיים, יעשו את הבחירה שאני עשיתי".

מחקר חדש, שנערך במכללת סמינר הקיבוצים על-ידי ד"ר אלינה אבישר, ד"ר נורית דביר וד"ר פנינה שפי בנושא גברים אקדמאים שפונים להוראה, מצא כי גברים אלה הם בעלי תפיסות מגדריות וחינוכיות הומניסטיות, המעמידות את הילד במרכז. המחנך מבחינתם הוא דמות מופתית שתפקידה לחולל שינוי

 חברתי. בראיונות שערכו החוקרות עם גברים שעברו הסבה להוראה הן מצאו, כי הם חיפשו אחר מקצוע שיש בו חזון ומשמעות, ומקצוע ההוראה נתפס בעיניהם כמספק תחושת שליחות ומבטא אידיאולוגיה חברתית.

יונתן רז (41), טייס בארקיע, אכן חיפש שליחות. זו הסיבה שהיום הוא לומד במסלול להסבת אקדמאים להוראה בחינוך על-יסודי בבית ברל. "אני רוצה לתרום", הוא אומר, "ומערכת החינוך היא מקום שצריך לתרום בו. אני רוצה לגוון את הקריירה שלי. היום אני עובד בעיקר עם מכונות, ואני רוצה לעבוד עם אנשים, עם נוער.

"זה משהו שאני מסתובב איתו כבר כמה שנים. בעבר לימדתי בהתנדבות בתיכון ביפו, ואחר-כך הדרכתי חוג קולנוע בפנימייה. עכשיו החלטתי לעשות את זה בצורה רשמית, כי המערכת לא מתייחסת מספיק ברצינות למי שבא כמתנדב. אני רוצה שזה יעלה להם כסף, כי אז הם יתייחסו אלי ברצינות וזה יהיה מחייב לכולם. אני פוגש בלימודים אנשים מכל הסוגים, חלקם אנשים נהדרים. לומד איתי מסגר שחולם להיות מורה למתמטיקה ואשת עסקים מצליחה שרוצה להיות מורה".

- אתה לא מפחד ממערכת החינוך?

"אני מפחד ממערכת החינוך, ויש לי הצדקה לפחד הזה כי הייתי שם והחוויה שלי לא היתה כל-כך טובה. אבל אז גם אני לא הייתי מספיק טוב. חשבתי שאם הדרכתי בקורס טיס זה מספיק, אבל לעמוד מול תלמידי כיתה ט' ביפו זה ממש לא אותו דבר. זו אחת הסיבות לכך שהחלטתי ללמוד את המקצוע כמו שצריך".

- ואיך אנשים מגיבים לבחירה שלך?

"הרבה אנשים, ביניהם אנשים שעובדים במערכת, שואלים אותי 'מה, השתגעת?' יכול להיות שקצת השתגעתי".