מכוניות החלום
מאז ומתמיד מכוניות תצוגה היו שונות, מיוחדות, מוזרות, חלקן נראו כפרי דמיונם המופרע של מעצבי מכוניות וחלקם נראה כרכב העתיד. מאיפה הכל התחיל? ליאור ברוך מנסה לעשות סדר במכוניות החלום והתצוגה
מכוניות תצוגה מרהיבות, הן הלחם והחמאה של תערוכת הרכב הדו-שנתית בטוקיו. מיטב היצרנים, במיוחד היפנים, מציגים בתערוכה מכוניות תצוגה מוזרות ומופרעות, עם רעיונות שאף פעם לא חשבו לשלב אותם עם ארבעה גלגלים, אבל פתאום נראים הכי טבעי שבעולם. אז לקראת טוקיו, החלטנו לספר כיצד הכל התחיל. מהיכן הגיעו מכוניות התצוגה, או בשמן הציורי "מכוניות החלום"?
היו היה
מכונית החלומות הראשונה נולדה בשנת 1938, כשג'נרל מוטורס הציגו את הביואיק "Y-Job" (פרויקט Y, אם תרצו). זו לא הייתה מכונית אשר יועדה לייצור סדרתי, אלא מכונית עם אמירה, שוני עיצובי, שוני בשפת העיצוב המקובלת של אותם ימים. ה-Y-Job לא הייתה למעשה מכונית "בשר ודם", אלא פסל מעוטר בניקלים בוהקים, אשר אמור היה להשפיע על השראת מעצבי ג'נרל מוטורס. ה-Y-Job עוצבה על-ידי המעצב הראשון של GM, הארלי ארל.
ביואיק Y-Job
מכונית החלומות אשר מוגדרת על-ידי רבים כמכונית החלומות הראשונה, אמיתית ונוסעת, הייתה הביואיק לה-סברה (LeSabre). בשנת 1951, ארל, מנהל העיצוב של ג'נרל מוטורס, רצה לעורר את דמיונם של מנהלי הקונצרן ולהראות להם את הפוטנציאל הטמון בחדשנות ובעיצובים יוצאי דופן. לשם כך נעזר בתערוכת מוטורמה, בכדי להציג לציבור הרחב את מכוניות העתיד, על פי חזון GM.
אותה מכונית חלומות חלוצה, הלה-סברה, אובזרה בשכלולים טכנולוגיים מתקדמים לתקופה, כגון מרכב סגסוגת אלומיניום ומגנזיום, מושבים מחוממים, מגבה (ג'ק) הידראולי מובנה בגוף הרכב אם חס וחלילה יש תקר בגלגל, ומנגנון שסגר את הגג החשמלי אוטומטית במקרה של גשם. לא רע לשנת 1951. אגב, למרבה האירוניה, מכונית תצוגה זו מבית GM מוצגת בימים אלו דווקא במוזיאון הנרי פורד במישיגן.
אותה תערוכת מוטורמה של שנת 1951, בה הוצגה הלה-סברה, נחקקה בהיסטוריה המוטורית בשל היותה תצוגה מרשימה של לא פחות מ-48 כלי רכב שונים וחדשניים בעיצובם, אשר את עיצובם וחדשנותם מחקים עד ימים אלו.
ביואיק לה-סברה
עוד מימיהן הראשונים של מכוניות החלום, ברור היה למעצבים, למהנדסים וליצרניות הרכב, כי מעטות הן מכוניות החלום שאכן יזכו להגיע לייצור המוני. כשמכונית ייצור סדרתי נושאת את שמו של דגם תצוגה, לרוב היה העיצוב (ואפילו התכלית) שונה מהותית מהרעיון המרהיב.
תור הזהב
שנות החמישים היו שנות הזהב של מכוניות החלום בארצות הברית. למעשה, אין כמעט יצרנית שלא ניסתה את מזלה עם מכונית חלום, מתוך משחק עיצובי או כוונות של ממש לייצר. וירג'יל אקסנר מחברת קרייזלר החל בשיתוף עם סדנת גיאה (Ghia) בעיצוב ותכנון מכוניות תצוגה עבור קרייזלר. חברת פורד רעננה את דגמיה לאחר חמישים שנות פעילות עם מספר דגמי תצוגה יוצאי דופן. אבל היתה זו ג'נרל מוטורס, הגלגל המניע האמיתי מאחורי אופנת מכוניות החלום. בכל תערוכת רכב בשנות החמישים נראו חלומות מוטוריים כגון מכוניות מעופפות, מכוניות המונעות על-ידי טורבינה או כור אטומי(!), מכוניות בעלות שני גלגלים, המאוזנות באמצעות ג'יירוסקופים, והשמים (ואפילו הם לא) היו הגבול...
ג'נרל מוטורס כאמור הפליאה בעיצובי מכוניות החלום, כשהציגה דוגמאות כגון הפיירבירד XP-21 (שנת 1954), אשר נראתה כאילו ונשלפה מתוך סרט מדע בדיוני עתידני במיוחד. בעקבותיה באו גרסות נוספות של הפיירבירד, ממונעות במנועי טורבינה קטנים ונראו כמו מטוס על גלגלים, הרבה יותר מאשר מכונית חלומות.
קאדילק ציקלון
ראויות לציון הן הביואיק סנטוריון של שנת 1956, אשר השפיעה רבות על עיצוב מכוניות התקופה, האולדסמוביל גולדן רוקט, אשר כשמה, נראתה כמוטציה בין רקטה (מילה פופולרית מאד בזמנו, ראשית עידן החלל באמריקה) לבין מכונית; ה-GMC ל'יוניברסל טראק, אחד מאבות המיניואן כפי שאנו מכירים אותו כיום. וכמובן, הקורבט מאקו שארק המדהימה.
ומה עם אירופה?
אירופה לא נשארה מאחור. בשנת 1952 החלה אלפא רומיאו "לשחק" עם עיצוב מכוניותיה, רבות בעזרתן של סדנאות כגון ברטונה, פינינפארינה וזגאטו. הייתה זו ה"צלחת המעופפת" של אלפא, הדיסקו וולנטה (Disco Volante), אשר מצאה עצמה בייצור סדרתי (בעיקר למירוצים) תוך זמן קצר מאז הצגתה כמכונית חלומות. אך ללא ספק המדהימות ביותר, היו המכוניות מסדרת ה-BAT (ר"ת של Berlina Aerodinamica Tecnica) אשר עוצבו על-ידי פרנקו סקאליונה מסדנת ברטונה. הרעיון של אלפא רומיאו היה לייצר את המרכב האירודימני ביותר האפשרי, על שלדה ומכלולים של אלפא רומאו רגילה. עם מקדם גרר של 0.23 (ואלו שנות ה-50, להזכירכם), ניתן לומר ללא ספק כי אלפא הצליחה.
סדרת BAT של אלפא רומיאו וברטונה
מפתיע (או לא), אך עיצובן של מכוניות אמריקניות רבות הגיעה דווקא מאירופה, אם ממוחם הקודח של תלמידי מכללות לעיצוב שלמדו באירופה והיגרו לארצות הברית בתחילת שנות החמישים, ובין אם מסדנאות כגון גיאה ברטונה. בשנות החמישים קרייזלר שלחה שלדה של פליימות' לטורינו, וגיאה העניקה לה מרכב אשר זכה לכינו XX-500, לימים הציליה (Cilia) המדהימה, אשר הוצגה בשנת 1955. הציליה הייתה ללא ספק ממכוניות החלום המהפכניות והמתקדמות בעיצובן ובתפיסתן. הסיליה עוצבה בתוך מנהרת רוח, משוכה לאחור כבמשיכת מכחול וזוג סנפירים מאפייני תקופה.
לעומת מכוניות החלום הללו, היו מי שנכנסו לפלח המעניין דווקא באיחור. כמו סיטרואן למשל, שבמפתיע לא הציגה מכונית חלום של ממש עד 1980, עם הקארין המרשימה. המכונית, עם עיצוב הפרמידה ומושב הנהג המרכזי, זכתה מייד להערכה רבה ולמקום של כבוד בהיכל התהילה של החלומיות.
שברולט מאקו שארק
יצרניות רכב אירופאיות רבות העדיפו שלא להשקיע משאבי זמן וממון בעיצוב מכוניות חלום. בתערוכות רכב אותן יצרניות הציגו מכוניות תצוגה, אשר היו שונות במעט בתכליתן ממכוניות התצוגה או מכוניות החלום האמיתיות. זאת, בכך שהן הציגו את הקווים הכללים של הדגמים הבאים של אותה יצרנית ולאו דווקא תפיסות חדשות בעיצוב.
וכיום?
כיום, יצרניות רכב מתכננות בחדרי חדרים את מכוניות החלומות הבאה. את התצוגה הבאה, את העיצוב שיגרום למבקרי התערוכה בה היא תושק להזיל ריר ולצפות ולראות מה תהיה השלכתה של אותה מכונית חלומות, על דגמיה העתידיים. כיום למכוניות תצוגה יש משמעות גדולה בהרבה מקרים על המכוניות של מחר, אך מקומן של מכוניות החלום לא נפקד.
אולדסמוביל גולדן רוקט
מספיק להציץ למכוניות שמוצגות בימים אלה בטוקיו, כדי לראות שלמרות יותר מ-60 שנה של יצירה בתחום, עדיין יש למתכננים ולמעצבים עוד הרבה סיבות לחלום. וגם לנו...
טעימה למכוניות התצוגה והחלום של השנים האחרונות:
רינספיד סנסו; רנו טראפיק דק-אפ; ניסאן פיבו; סוזוקי טרסה ניידת; רינספיד בדואין; רנו בי-בופ; הולדן אפיג'י; סיטרואן ספורט-לאונג'; פיז'ו מובי; GMC גרפיט; טויוטה טריאתלון; למבורגיני קונספט S; ג'יפ טריו; טויוטה הייאס לוויין הצליל; רנו אליפס; הונדה וואוו; סוזוקי האוטו של אמא; מגנה שטייר מילה; קארמן SUC; רינספיד פרסטו
ליאור ברוך הוא העורך הראשי של אתר הרכב הקלאסי הישראלי, ומשחזר כלי רכב ישנים
לפנייה לכתב/ת 
