שתף קטע נבחר

צילום: הילה טוב

כל אחד והשמיים שלו

"לפעמים, כשמרימים את העיניים, באמצע הדרך בין הכחול האינסופי לאופק הנגוס, אפשר למצוא עולמות חדשים". אורח שמיימי, הזמנה לשיחה עם המרומים ואומנות מעל הראש - מסלול עם ראש בעננים

שמיים של עיר הם בדרך כלל קו אופק שבור של גגות ואנטנות ושל קווי חשמל. ככל שהעיר גדולה יותר, השמיים שלה קטנים יותר. ככל שהיא מתקדמת, הם נסוגים. בשלב הראשון הם נעלמים מהעין. אחר כך הם חומקים מהמחשבות. ורק כשהנשמה מתחילה להרגיש שמשהו חסר לה, הם חוזרים. כל אחד מחזיר שמיים אחרים. פס כחול של זיכרון או של געגוע, מחשבה פרטית. כל אחד והשמיים שלו.

 

לפעמים, כשמרימים את העיניים, באמצע הדרך בין הכחול האינסופי לאופק הנגוס, אפשר למצוא עולמות

חדשים. משהו קורה ברווח בין השמיים לארץ. בגבול החמקמק בין הסוף להתחלה.

 

הסתיו הוא הזדמנות מיוחדת להרים את האף. להסתכל למעלה. במיוחד אם פיניתם לכם רגע מוקדם של בוקר בנמל יפו. עם קצת מזל ומעט סבלנות תפגשו כתם צבעוני ומגונדר שעונה לשם שלדג גמדי.

 

השלדג הוא עוף. השם שלו הוא גם תעודת הזהות שלו. ציפור מקושטת בצבעוניות מיוחדת, ששולה דגים מהים ואוכלת אותם להנאתה. בכל שנה, כשאירופה מתחילה להתקרר מתחת לרגליה הדקות, היא עפה אלינו. מתנחמת בחורף המתון שלנו.

 

הנמל הוא שילוב מבטיח של כל מה שתייר ממוצע, גם כשהוא שלדג, יכול לשמוח איתו. ארוחת בוקר ים תיכונית בסגנון "אכול כפי יכולתך" ומזג אוויר שפוי. קר במידה. ענף שלם של תיירות מאירופה מתפרנס מהשילוב הייחודי הזה. הבוקר הוא הזמן הפעיל של השלדגים. הם מגיעים במטס קבוצתי מהצימרים שלהם (פארק הירקון ומקומות אחרים באזור) אל הנמל. חדר האוכל הסגור של הדגה המקומית.

 

אפשר לראות אותם נעמדים על סירות הדייגים או על המזח ומחכים למנה שלהם. כשזו עוברת לידם הם פשוט דוחפים את המקור הארוך והעבה שלהם וצוללים איתו פנימה אל המים. גם אם לא ראיתם שלדג בכל ימי חייכם, אין סיכוי שתתבלבלו. כמה עוד טיפוסים עם חזה כתום וגב זוהר בטורקיז מסתובבים בנמל בשעת בוקר מוקדמת...

 

תקרת יוקרה

 

במרחק רבע שעה הליכה משם מחכה הזדמנות אחרת להרים את הראש ולגלות מה קורה בתפר שבין השמיים לארץ. התקרה המצויירת של חנות העיצוב "חדרים" ברחוב סלמה. ציורים יפואיים עם השפעה מצרית. הכל התחיל לפני יותר ממאה שנה. בימים ההם הכסף דיבר בשתי שפות - נוצרית ומוסלמית. ליהודים עוד לא היה מספיק כסף כדי להשתתף בשיחה.

 

האפנדים המוסלמיים היו מזמינים ציירים שלמדו בקהיר ובאלכסנדריה כדי לקשט להם את התקרות בציורים יקרים, והנוצרים העשירים נעזרו בכישרון של אמנים בעלי ניסיון בציור תקרות וקירות בכנסיות. המוסלמיים התגנדרו במוטיבים של צמחיה וצורות גיאומטריות, הנוצרים הקפידו על קדושים ומלאכים. עד לפני כמה עשרות שנים היו מאות תקרות מצוירות משני הסוגים בבתים ביפו. היום נשארו פחות מעשרים.

 

הבית ברחוב סלמה הוא אחד המקומות היחידים שאפשר למצוא בהם תקרה שמורה ומשוחזרת. לפני כמה שנים חידשו אותה. העתק נאמן למקור. לפי הציורים אפשר להסיק שבעל הבית שהזמין את הציור היה אפנדי מוסלמי עשיר. יש מי שטוען שגם מושל יפו גר פה בשלב מסויים. היום כבר אין ציירי תקרות ביפו. גם הכסף כבר הלך למקומות אחרים, ולא מדבר בצורות גיאומטריות.

 

במקום האפנדי גרה בבית החנות "חדרים". רהיטים, כלים וכלי בית בסגנון רטרו. חפצים שמעוררים הדים של פעם. ארונות עץ כמו ישנים, כלי מטבח ואוכל מפלסטיק צבעוני, ממתכת ומזכוכית, ועוד המון דברים קטנים וגדולים שיכולים לגרום לבנאדם ללכת עם הראש בעננים.

 

כיפה תחת כיפה

  

מי שתקרה מצוירת של עץ מסתירה לו את הדבר האמיתי, יכול ללכת הלאה. לנסות לראות עמוק יותר. לנסות להבין רחוק יותר. במרחק עוד רבע שעה של טיול רגלי מתון שולחים אנשים עיניים למעלה ומבקשים תשובה. מחפשים דרך. כמעט מאה שנים נמשך בדיוק אותו החיפוש, בדיוק באותו המקום. רחוב אלנבי 110. בית הכנסת הגדול של תל אביב. כמו במרוץ שליחים ממושמע גם כאן מעבירים מיד ליד, מדור לדור, את הניגון את התקווה.

 

הבית תוכנן על ידי יהודה מגידוביץ', אדריכל עטור בתים, ומהנדס העיר הראשון של תל אביב. המבנה שתכנן מורכב מחללים גדולים, ארובות אוויר עגולות ופתוחות אל השמיים. ביטוי למשאלת הלב המאמין. חלל פתוח, הזמנה לשיחה בין בני האדם

למרומים. בחלק מהחזיתות (בצד של רחוב אחד העם) אפשר לראות את החלונות הצבעוניים, הוויטראז'ים, שעשה זאב רבן. מהמורים הראשונים והמרתקים של בצלאל.

 

בית הכנסת החל להיבנות לפני מלחמת העולם הראשונה. כשפרצה המלחמה נפסקה הבניה, ואחר כך נגמר גם הכסף. עיריית תל אביב הטילה מס מיוחד על כל רישיון בניה שהנפיקה, וכך אספה את הסכום שנדרש להמשך הבניה. הכל יכול היה לבוא אל סופו הטוב, אלמלא האתגר הארכיטקטוני שהעמיד מר גודוביץ' לבנאים העבריים: כיפה עגולה, גדולה ורחבה, שתעמוד על גג הבית, חוסה בצילה של אחותה הגדולה ממנה, כיפת השמיים. הבנאים עמדו חסרי אונים. לשמחתם, בדיוק אז נגמר הכסף.

 

מי שהציל, כמו תמיד, את המצב היה אדמונד דה רוטשילד, ברון ונדיב מקצועי. הברון הגיע לתל אביב לביקור ממלכתי. בית הכנסת נטול התקרה והחשוף לחסדי השמיים נגע לליבו וזה נגע בכיסו. כשנמצא הכסף, נמצאו גם המומחים שנדרשו להשלמת המבצע המורכב.

 

לא צריך להיות מפלבל עיניים מקצועי כדי להיכנס לבית הכנסת. גם לא מאמין אדוק. אפילו לא נדבן ידוע. אפשר פשוט להצטרף למי שכבר נמצא שם, ורק להקשיב לניגון הישן. לרכב על כנף הלחש שרוחש שם ולחפש את השמיים הפרטיים שלכם.

 

איך עושים את זה:

 

  • שלדג גמדי: חוטי החשמל והחבלים בנמל יפו, בין אוקטובר למרץ.
  • חדרים: רח סלמה 48, טל':6810678.
  • בית הכנסת הגדול: רחוב אלנבי 110 (פינת אחד העם).

 

  • לכתבות הקודמות בסדרה לחצו כאן
  • ליצירת קשר עם הילה טוב לחצו כאן

  •  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: צדוק מחלב
    שלדג. מחכה לאוכל
    צילום: צדוק מחלב
    חדרים. כלי אוכל
    צילום: הילה טוב
    מומלצים