מלונאי ישראל, צאו לי מהצלחת

לקראת פשיטת הנופשים על בתי המלון בסוכות, נזעקו מלונאינו להזכיר לנו איך יש להתנהג בארוחות הבוקר. למי שלא מבין, "החגים" הם שיא העונה התיירותית שלנו, והמלונאים כבר כוססים ציפורניים לקראת הדפיציט התקציבי שיגרמו להם הקליינטים ה"רעים האלה", שממלאים את חדרי האוכל בגדודים של ילדים ו"גורילות שעירות" בבגדי ים.

אני רוצה לאזן קצת את הדברים. אני לא בעד העמסת צלחות ומילוי שקיות. אני לא חושב שרעש אימים, צעקות ומרדפי אינדיאנים בחדר אוכל זה בסדר, אבל אני חושב שמישהו פה קצת הגזים. במילים אחרות: המלונאים מקטרים, משמיצים, צודקים פה ושם, אבל מרגיזים. בכל הקשור לארוחות הבוקר שלנו, יש כאן משהו מסוג של דמעות תנין וזעקות של קוזקים נגזלים.

למה מלינים המלונאים על הרגלי ארוחת הבוקר של הישראלים הנופשים בבתי המלון שלהם? מה יש? הם מצידם נותנים שרות יוצא דופן אחר? הם בודקים שהמים יורדים בשרותים או באמבטיה? הם מודאים שמיטות השיזוף תקינות? להזכיר פה מה מחיר כוס קפה בבית מלון ישראלי? בדולרים?

מי שגדל כמוני בשנות השישים והשבעים, יכול לזכור קמפיין מאוד טוב, אחד המבריקים שעשו כאן בארץ, לעידוד אכילת ארוחת בוקר. "לעולם איני מוותר על ארוחת הבוקר" היתה הסיסמא של מי שעמדו מאחורי המודעות – אולי מועצת החלב, אולי הירקות ואולי משרד הבריאות – אני כבר לא זוכר. אז עודדו אותנו לאכול גבינה וביצה, לשתות מיץ תפוזי ג'אפה טרי ולהיות בני אדם. אז נכון, יש הבדל בין ארוחת בוקר לבין ה"ארוחת בוקר" של בתי מלון ישראליים, אבל יש גם מרחק רב בין עושר התלונות שמשמיעים המנכל"ים של הרשתות השונות, למה שקורה בפועל.

בביקור האחרון שלי באילת – ומשפחתי היא מאלו שמשלמות חשבונות מלאים ומממנות את כל ועדי העובדים למיניהם בכסף מלא – לא ראיתי אלפי ישראלים מעמיסים צלחות וסוגרים לחמניות בשקיות ניילון. נכון, היתה איזו גברת שלקחה כמה (וכמה) לחמניות, אבל גברת אחת במלון של מאות חדרים בתפוסה מלאה? מרבית הצלחות עליהן הסתכלתי לא הפגינו יותר שאריות ממה שמשאיר כל ילד עברי ממוצע בבית. זה לא משהו שיש לנו נגד בתי המלון.

סקר אותו הציגה שושנה חן במאמר  על הרגלי ארוחת הבוקר המלונאית שלנו, קובע ש "68 אחוז מהישראלים אומרים שארוחת הבוקר היא הארוחה המועדפת ביותר במלון". למעלה מחמישים אחוזים אומרים שהיא משפיעה על הבחירה שלהם בבית המלון. ארוחת הבוקר הישראלית-מלונאית הפכה לשם דבר בארץ. אנחנו מדברים עליה, מתגעגעים לה כשאנחנו בחו"ל (וגם בארץ) ואומרים זה לזה "אבל שם היו גם... בארוחת הבוקר", כשאנחנו משווים בין בתי המלון. זה בהחלט חלק מה- USP של בתי המלון שלנו, ושאלה לא יקשקשו.

ההתרשמות שלי היא שהמלונאים מציעים את ארוחת הבוקר מתוך זה שאין להם ברירה, כיון שאחרת אין להם משהו טוב יותר להציע ואין להם יתרון על פני בתי מלון בחו"ל. במיוחד מדובר בבתי מלון בטורקיה, שם גם אפשר לקבל, איך נאמר, גבינות שונות ואיזה פיסת נקניק או שתיים.

אבל גם מיידית, כנראה שעניין ארוחות הבוקר משתלם לבתי המלון. מאוד משתלם. יש שם גבינות וירקות, אבל אין שם בשר, נקניקים או תבשילים. המזנונים מציעים שפע, אבל אין הגשה ויש רק סידור ופינוי שולחנות. פה ושם מביאים לך קנקן קפה, אם אתה מבקש.

הרבה מאוד מסעדנים יאמרו לך שהם מעדיפים להגיש אוכל במזנון על פני אוכל בהגשה. למה? כיון שכשאתה מגיש אוכל, אתה חייב להגיש מכל המנות לכולם. כשיש מזנון, אנשים בוחרים. הם לוקחים אולי הרבה, אבל בסיכום – אתה מרוויח.

אנחנו מחסלים הרבה דיינישים ולחמניות? מבזבזים? אפשר לסדר מזנון כך שיראה שפע, שיהיה בו הרבה היצע, אבל לא יביא לבזבוז. לידיעת בוגרי תדמור ושות', לא מעט ספרים נכתבו על איך מסדרים מזנון בצורה כלכלית. יש באמזון.

אני בא לבית מלון לבילוי – לחופש. ארוחת הבוקר היא חלק מאותו בילוי שאני לא יכול להרשות לעצמי בבית, ולא רק מסיבות כלכליות. הסיבה שמרביתנו לא אוכלים ארוחות בוקר בבית, ולכן הן הופכות לחלק מהבילוי שלנו, היא שביום-יום אין לנו זמן לארוחת בוקר. אנחנו חייבים להביא את הילדים לבית ספר - את ההסעות הלוא לקחו לנו - לצאת לעבודה – מוקדם ככל האפשר כדי להספיק לעמוד בפקקים בהעדר תחבורה ציבורית הוגנת – ולהעמיד מכונת כביסה או שתיים, לא הכל בהכרח בסדר הזה.

לבסוף, לעניין הקלוריות והדיאטניות. הגזמתם, או במילים פשוטות: יש גבול לכל תעלול. ארוחת בוקר בבית מלון זה במסגרת חופש. חופש מהעבודה, מהשכנים, מהצבא, מהטלויזיה, מהפוליטיקאים, מהמתנחלים, ומהשמאלנים, מהטוקבקיסטים (סתאאם) וגם – מרודני האוכל.

רודני האוכל – רודן, למי שלא יודע, הוא דיקטטור – כל מי שאומר לנו מה ואיך לאכול, כולל החתום מעלה כשהוא לא שם לב איך הוא מתנהג. רשימת רודני האוכל שלי כוללת את המטיפים לצמחונות ולטבעונות, לכשרות, לאי-כשרות, לשמירה על הגיזרה, וכל מי שנכנס לנו לצלחת.

צריך להבין שפעם בשנה או פעם במתי-שאנחנו-יכולים-רוצים-ומחליטים-בעצמנו-כי-אנחנו-אנשים-מבוגרים מגיע לנו לקחת צלחת בקוטר 18 או 25 סנטימטר ולמלא אותה בכל מה שאנחנו אוהבים, להתישב ליד השולחן, ולאכול כל מה שיש עליה. פעם בשנה (או פעם במתי שאנחנו רוצים, כאמור) גם מותר לנו לשתות כמה קפה שאנחנו רוצים, כמה מיץ או שוקו שבא לנו וגם לקחת מנה שניה של גבינה צהובה עתירת שומן. מי שלא מתאים לו – שיאכל פריכיות גם כשהוא בחופש.