שד הרשעות השווא

השבוע הורה נשיא בית-המשפט העליון על משפט חוזר בעניינו של דניס אייזן. בנו של אייזן מת בשנתו בגיל שלושה חודשים. בנתיחה נמצא סדק בגולגלתו ושבר בידו. בית-המשפט המחוזי הרשיע את האב בהריגת התינוק ובהתעללות בו. הבסיס המרכזי להרשעה היה חוות דעת חתומה בידי יהודה היס, מנהל המכון הפתולוגי. אייזן פנה לסניגוריה הציבורית כדי שתבחן את עניינו. התיק הגיע לשולחנו של ד"ר דיויד וינר ז"ל - מומחה למשפטים חוזרים, מי שהוביל את עניינו של עמוס ברנס בבקשתו הרביעית למשפט חוזר עד לזיכויו, ומי שעסק באופן שוטף במשפטים חוזרים (ולבסוף שלח יד בנפשו, לאחר שנחקר במשטרה בקשר לטיפולו המקצועי במי שנאשם לבסוף ברצח השופט עדי אזר).

הטיפול בפרשת אייזן חייב עיון במשפט ואיסוף דקדקני של ראיות חדשות. כך, התברר שהנתיחה עליה חתום היס נערכה כנראה שלא בנוכחותו, ועל כל פנים נפלו בה פגמים ויש בה השמטות ושגיאות. שלושה רופאים מומחים (שני ישראלים וסקוטי) מצאו סימנים מובהקים לכך שהתינוק מת ממום נדיר בלב, ושהשבר בידו נגרם שלא במתכוון. במהלך הגשת הבקשה הבהיר ד"ר וינר שהפניה למשפט חוזר חייבת להיות מבוססת על "מאה בטון ברזל יצוק". אף שבתיאוריה, החלטה על משפט חוזר אינה מחייבת ודאות גמורה שהראיות החדשות יחייבו זיכוי, הרי שבעולם המעשה, קשה מאוד לשכנע שופט בנחיצותו של משפט חוזר, אלא אם הוא רואה אפשרות רצינית שההרשעה אכן תבוטל.

בקשה למשפט חוזר היא נתיחה לאחר המוות של ההליך המרשיע. לא די בכך שאפשר היה לא להרשיע; יש להראות שההרשעה היא תולדה של הליך משפי שגוי, של לוגיקה פגומה, של טעות בולטת וקשה. זהו עיסוק בפתולוגיה הקשה ביותר של המשפט - העיוורון המולד לטעויות, והנטיה הטבעית להצדיק בדיעבד החלטות קשות.

החלטתו של השופט אהרון ברק היא דיאלוג נדיר בין המתים לחיים, בינו לבין הסניגור דיויד וינר המנוח. פסק-הדין פורס את המחלוקות העובדתיות ואת מערכת השיקולים הנידונים. הוא נותן משקל רב לאיסוף הדקדקני של הראיות מטעם ההגנה, לכך שלכל טענת נגד ניתנה תשובה, ולכך שנמצאו פגמים של ממש בהליכי הנתיחה שעליה חתם כבכיכול ד"ר היס. פסק-דין זה הוא התעמתות נוספת של המשפט עם הדמון שלו: הרשעת השווא. יש בו התבוננות ישירה בפגמים מהם זו האחרונה מורכבת: דעה קדומה, דוגמטיות, התעלמות מפרטים שאינם מתיישבים עם הקונספציה, התעקשות לא להודות בטעויות ולא לתקנן.

הרשעת שווא היא פצע פתוח. היא "אווירון שהתרסק", כפי שהיה דיויד וינר אומר. היא פוגעת פגיעה מתמשכת במשפט

 ובעיקר במטרות שלו. הרי המשפט ומערכת המשפט אינם מטרה אלא אמצעי. אם האמצעי כושל - אולי אינו מתאים לתפקידו. המחויבות המלאה לעשיית המשפט דורשת מחויבות מלאה לתקן את עוולותיו. מי שעוסק במשפטים חוזרים, חי בעולמו של עיוות הדין. הוא עוסק לא רק באנשים ובראיות אלא מונע מכוח תחושת שליחות של תיקון עולם. תחושה זו - אם היא כנה ומשכנעת - עשויה להניע גם מערכת משפטית קשוחה.

בחירתו של הנשיא ברק לתת לכל אלה משקל מהווה השלמה של שינוי תפישה, וקבלה של עמדה ספקנית יותר לגבי המשפט. בהחלטתו בפרשת אייזן משלים בית-המשפט העליון מהלך שהחל בפרשת קוזלי (רצח הילד דני כ"ץ ז"ל) והגיע לשיא בפרשת עמוס ברנס (שזוכה). ככל ששינוי תפישתי יכול להיות מזוהה עם אדם מסוים, שינוי זה מזוהה עם ד"ר דיויד וינר. זוהי תפישת וינר את המשפט החוזר: הרשעת שווא היא כמו טובע בים - אם המשפט לא ימשה אותה, סופה שתטביע אותו.

עו"ד דרור ארד-אילון, מומחה לשפט פלילי, הוא יו"ר ועדת האתיקה של לשכת עורכי-הדין.