האבא החדש: מנותק רגשית ובעיקר מבולבל

תכירו את אלון סמנה: הוא בן 32, נשוי לאורית, אבא לעמית (7) ושחר (4), אקדמאי ששואף להתקדם מקצועית ושותף מלא בגידול ילדיו. אלון, אם תרצו, הוא מה שהפסיכולוגים מכנים 'האב החדש'.

"כשעמית נולד היינו, אורית ואני, סטודנטים ועבדנו קשה למחייתנו", הוא מספר. "עוד לפני הלידה היה לי ברור שאהיה שם בשבילו לפחות כמו שאורית

תהיה. מרגע שהוא נולד, לקחתי על עצמי את כל מטלות הטיפול בו, חוץ מהנקה. החלפתי לו חיתולים ועשיתי לו אמבטיות. כשבכה בלילות, קמתי אליו. וכשעבר מיניקה לבקבוק – האכלתי אותו.

"היו פעילויות שהיה קשה לאורית לבצע ובאופן הכי טבעי הן עברו אלי, כמו החדרת נר להורדת חום או לקחת את עמית לרופא. כשהוא גדל, הכנתי לו ארוחות ערב, לקחתי אותו לגן וחזרה הביתה וכו'. מבחינת האחריות על גידולו, אין שום הבדל ביני לבין אורית".

אורית: "בכל הנוגע לצדדים הטכניים של גידול הילדים, אני סומכת על אלון לפעמים אפילו יותר מאשר על עצמי. אבל הקשר הרגשי, מעורבותו הרגשית וחשיפת הרגשות שלו – בעייתיים יותר. אלון נמצא באופן תמידי בדילמה כמה רגש לשחרר ובאילו נסיבות.

"מצד אחד הוא מרגיש צורך להיתפס בעיני הילדים כדמות סמכותית, שמנחיתה הוראות לביצוע. מצד שני הוא חרד כשהתגובה של הילדים אליו מלווה בחרדה מסוימת. מה שמניע את האבהות של אלון הוא בעיקר הפחד שהוא ישחזר את ההתנהגות של אבא שלו. כך יוצא שהוא מתפקד מעולה, חלומה של כל בת זוג, אבל מבחינה רגשית הוא לא פתוח לילדים כמוני".

גם אבא שלי לא עשה לי קוציניו פוציניו

דילמות מהסוג הרגשי חווה גם עופר (27), נשוי ואב לשרון הקטנה, מהנדס מחשבים בתחילת דרכו בחברת הייטק גדולה. "מרגע ששרון נולדה, למעשה כבר בחדר הלידה, בלי החלטה רציונלית אלא כתוצאה מרגש מיידי ועמוק שהרגשתי כלפי היצור הקטן הזה, ידעתי שאטפל בה ואעשה בשבילה כל מה שאני יכול וכמעט כל מה שאמא שלה עושה בשבילה", הוא אומר.

"בשבוע הראשון שלה בבית קמתי אליה בלילה, הרמתי אותה על הידיים והגשתי אותה לאשתי להנקה. לאחר מכן הסתובבתי איתה, עם חיתול ומגבת על הכתף, עד הגיהוק המתבקש, ואז השכבתי אותה שוב במיטה. כשחזרתי מהעבודה, בסביבות שבע, מיד שיחררתי את אשתי מהטיפול בה. קילחתי אותה והחלפתי לה, ובלילות המשכתי להתעורר. כשהיא גדלה קצת, ירדתי לטייל איתה עם העגלה למטה.

"בשלב מסוים אשתי אמרה לי שאני לא מנשק אותה ומשחק איתה מספיק. בהתחלה נעלבתי בטירוף, אבל כשנרגעתי ראיתי שהיא בעצם צודקת. אני מת על שרון, אבל לא ממש מביע כלפיה רגשות. גם אבא שלי לא עשה לי קוציניו פוציניו. אבל אם ממילא אני כבר עושה בשבילה הרבה יותר מאשר אבא שלי עשה בשבילי, אז למה שלא אשלים גם את הפער הרגשי?".

מעורב בטיפול, נעדר רגשית

דמות 'האב החדש' (The New Father) מונח שפסיכולוגים מרבים להשתמש בו לאחרונה, נגזרת מדמות הגבר החדש – המטרוסקסואל. גבר מהסוג הזה נגיש ורגיש יותר לילדיו, מצוי איתם באינטראקציה, שותף בגידולם ומעורב לא רק בטיפול היומיומי בהם אלא גם בלקיחת החלטות ואחריות.

אך האם יש דמות כזו במציאות? מחקר חדש שערך ירון סופר במסגרת תזה לתואר MA במכללה האקדמית תל אביב יפו, בהנחיית ד"ר גיל גולדצוויג, פסיכולוג קליני ומרצה בחוג למדעי ההתנהגות במכללה, בדק את מעורבותו הטיפולית של 'האב החדש' מול מעורבותו הרגשית. "ממסקנות הביניים של המחקר עולה שאין בהכרח קשר בין מידת המעורבות של האב בטיפול בילדיו לבין המעורבות הרגשית שלו. כך ניתן למצוא טיפוס אב שפחות מעורב בטיפול הפיזי בילדו, אך עוצמת החוויה הרגשית שהוא חווה כשהוא נמצא עם ילדו גבוהה – וגם להיפך", אומר סופר.

במסגרת המחקר ראיין סופר יותר מ-60 אבות, בגילאים 26-30, לילד ראשון (ללא קשר למין היילוד), בגיל חצי שנה עד שנה וחצי, כששני בני הזוג עובדים, נשואים וילידי הארץ. המדגם התייחס לכל פלחי האוכלוסייה: חילונים, מסורתיים ודתיים.

"בכל יחידה משפחתית נוצרת חלוקת תפקידים שקשורה לזוגיות, לחברה ולתרבות שבה היא מתקיימת", אומר סופר. "בעבר התייחסו אל האב כבעל הכוח והסמכות ואל האם כסוכן הרגשי העיקרי בטיפול בילד. באופן מסורתי התחלקו התפקידים בבית כך שהאם אחראית לטיפול היומיומי בילדים ואילו האב נתפס כמחנך מוסרי שתפקידו להציב גבולות ולהקנות לילדיו ערכים.

"עם המהפכה הפמיניסטית, מאמצע שנות ה-70, התחיל תהליך של שינוי במבנה המשפחה הגרעינית ובהגדרה החברתית של גבריות ונשיות, שצימצם את ההבדלים בהתנהגות המצופה מבני שני המינים והשפיע על הדינמיקה המשפחתית. אבל ממחקרים שנעשו במהלך השנים עולה שתפקידו של 'האב החדש' מורכב הרבה יותר מכפי שסברו תחילה, כמו גם הציפיות ממנו".

מזגזג בין מסרים כפולים

תוצאות המחקר, אומר ד"ר גולדצוויג, המנחה של סופר, מגלות גברים מבולבלים מאוד, שלא יודעים בדיוק מה מצפים מהם וכיצד עליהם לנהוג. "כתוצאה מהשינויים החברתיים מעורבותו הטיפולית של האב בילדיו עלתה באופן גורף, אך בכל הנוגע לביטוי רגשי קיים עדיין פער מהותי בינו לבין האם. לגברים קשה יותר לדבר על רגשות, להביע בפני הילד שלהם תחושות וקשיים. לרוב הגברים עדיין קשה לבטא משפטים פשוטים, כמו 'זה מעציב אותי' או 'גם אני פוחד'.

"'האב החדש' מאוד מבולבל מול המסרים החברתיים הכפולים שמשודרים אליו. מצד אחד ממשיכים לדרוש ממנו שימלא את התפקיד הקלאסי של האבא החזק, העמיד, שצריך לציית לו ולסור למרותו, שמציב גבולות ומלמד את הילד להחזיר מכות בגן. מצד שני דורשים ממנו לבטא רוך ואהבה ולהפגין את 'הצד הנשי' שלו. כך נוצר תפקיד אבסטרקטי, לא ברור וקשה לביצוע".

המצוקה של אבות, לדברי ד"ר גולדצוויג, עולה בעיקר בפגישות טיפוליות משפחתיות. "רוב הגברים לא מודעים לכך שמעורבותם הרגשית בגידול הילדים לוקה בחסר. הם נשענים על מעורבותם הטיפולית ומרגישים שהם עושים את המיטב. 'אני מבלה הרבה עם הילד', אומר לי אב, 'יש לנו המון זמן איכות יחד. כשאשתי בחוגים, פעמיים בשבוע בשעות אחר הצהריים, אנחנו מבלים נפלא'.

"אבל כשהילד מפרק את החוויה עולה תמונה אחרת. 'הוא כל הזמן רק קורא עיתון ולא מקשיב לי', או 'הוא רוצה לראות בטלוויזיה כדורגל ולא מרשה לי לראות את התוכנית שאני אוהב'. כך שגם האב שמעורבותו הטיפולית גבוהה מצטייר לפעמים כנוכח-נפקד בעולמו החווייתי של הילד, בעוד שבעיני עצמו עצם נוכחותו נחשב לאקט של קרבה עם הילד".

חדש או מסורס?

דמותו המטושטשת והמגומגמת של 'האב החדש' – לדברי ד"ר אלכס אביב, מנהל מחלקה פסיכיאטרית בבית החולים אברבנאל, שמתמחה ביחסי הורים-ילדים – היא תוצאה ישירה של המהפכה הפמיניסטית. בעקבות שעות קליניקה ארוכות ורבות פיתח ד"ר אביב תובנות רדיקליות, שמזכות אותו לא אחת לביקורת עמיתיו.

"הפמיניזם ששיחרר את הנשים מעבדות וחולל עבורן את המהפך המתבקש והרצוי פגע קשות בגבריות", הוא אומר. "לצד המהפכה הפמיניסטית צריכה היתה להתעורר, כמשקל נגד, המהפכה הווירילית (הגברית - א.א), שתשמר את מקומו של הגבר לצד האישה החדשה. כיוון שלא קמה תנועה כזו, בשצף המהפך הנשי השתבשה דמות הגבר הישנה ובמקומו נוצר הגבר החדש, שמזדהה עם האישה החדשה וכמו שווה לה מקצועית, רגשית ובתחום ההורות.

"התנועה הפמיניסטית לקחה את הגבר מהמקום המסורתי שלו, הבטוח והמיטיב, ולא מצאה לו מקום חלופי ומתאים. אם בעבר האב היה אמון על הפנמה בבנו או בבתו של אתוסים שקשורים בכוח, אומץ, יכולת לעשות דברים גם אם פוחדים מהם, מ'האב החדש' מבקשים שיעשה דברים שקשורים ברוך ובחמלה, שלא מצויים בשפה הגברית הבסיסית שלו.

"המטרוסקסואל הוא דמות פתטית, פטפטנית ורכה מדי אפילו למידות האישה-האמא הפמיניסטית. הרגתן את הגבר הישן ועוד לא ילדתן את החדש. הגבר הנוכחי פוחד פחד מוות שיהיה הורה כמו שהיה אבא שלו בשבילו, אבל לא יכול להיות כמו אשתו או אמא שלו. זה לא בשפה הגנטית הגברית".

לכן, לדעתו, על האב להסתפק במעורבות טיפולית ולא לנסות לנכס לעצמו תפקידים רגשיים. "האבא הוא זה שצריך להוריד מהאופניים את גלגלי העזר,

להרים את הילד שנופל ולעודד אותו להמשיך. זהו המודל הגברי האבהי ואין בלתו. בהתאם למגדר שלו, האבא צריך לשחק עם ילדו בהורדת ידיים ובחרבות. כוח הוא חלק מהדו שיח שנלמד על ידי האב, כמו חלקים אחרים שקשורים בהתמודדות עם תוקפנות, יצריות וכו'.

"אבל הילד העכשווי לא גדל עם שתי דמויות הורים, אלא במידה מסוימת עם שתי אמהות. האחת אישה, מובנת ומוגדרת, והשנייה גבר, מבלבל ומבולבל בעצמו. שכחנו שלכל פרט במשפחה יש את התפקיד שלו, המגדרי, הטבעי, המתבקש, והניסיון לטשטש, להעביר ממשבצת למשבצת, או גרוע מזה – לנסות ליצור דמות אבא חדשה – הוא לרעת כל המשתתפים בחוויה המשפחתית. מי שבעיקר משלמים על זה מחיר הם הילדים".

ד"ר גולדצוויג: "המהפכה הפמיניסטית, שהגדירה מחדש גבר-אישה, אבא-אמא, כבר היתה. כעת מתמודדים עם תוצאותיה. הגבר לא יכול לחזור לתפקיד שלקח על עצמו מימי הביניים ועד המהפכה הפמיניסטית, שטילטלה אותו ממקומו ומתפקידיו. נוצרה כבר דמות גברית אבהית חדשה. היא אמנם מצויה בשלבי התהוות, אבל מסתמן כבר שינוי. השאלה היא אם הדמות הזו תצליח לעמוד באתגר ולהכיל רגשית את ילדיה בנוסף למעורבותה הטיפולית".