חוויות בקופסת סרדינים
"עם האיחורים למדתי לחיות. עם הנסיעה בעמידה אני כבר מסתדר. אבל יש גבול לכל דבר". אילן פרנקוס בן ה-28, נוסע רכבת קבוע וזועם, מספר על הזוועה
ראשית, חובה להודות. כמו רבים במדינה שעושים שימוש קבוע ברכבת ישראל, עם האיחורים הרבים והמוגזמים לכל הדעות למדתי זה מכבר להתמודד. לא שאני חושב שככה צריך. לא שאני מצליח לא להתעצבן. זה מתסכל ומרגיז כאשר בחודש ספטמבר איחרו לי רכבות בממוצע כ-18 דקות ביום. אלה 360 דקות בחודש, או שש שעות - שהתבזבזו מחיי רק על המתנה לרכבת מאחרת. אבל התרגלתי. ברור לי שאת הנהלת רכבת ישראל, הזמן המבוזבז שלי מעניין כקליפת השום.
צילום וידאו: ירון ברנר
אתם יודעים מה, גם עם נסיעה בעמידה, לפחות במחצית הזמן בו אני נמצא בקרון הרכבת, אני מתמודד באופן לא רע בכלל. אם חושבים על זה באופן חיובי, הנהלת הרכבת יכולה לרשום לעצמה פלוס גדול נוסף - שרירי הרגליים שלי מפותחים משמעותית מכפי שהיו לפני שגיליתי את נפלאות המסילה.
אבל החוויה שעברתי לפני מספר ימים, ב-24.11 אם לדייק, עברה כל גבול אפשרי של סבלנות או הבנה לענייני הגוף הזה. הפעם הם הגזימו, ובגדול. ביום הזה הבנתי שלרכבת אין שום בעיה לחצות את קו המותר והסביר.
מתבטלת, מתאחרת, מצטופפת
לתחנת הרכבת בקריית מוצקין הגעתי מספר דקות אחרי השעה 07:00. התכנית המקורית הייתה לעלות לרכבת הפרברים של השעה 07:10 לכיוון תחנת חוף הכרמל. הרכבת התעכבה. עוד קצת, ועוד קצת, ואז הודיעה מערכת הכריזה כי הרכבת מבוטלת. לא מאחרת, לא מתעכבת. מבוטלת לאלתר.
מה לעשות. יחד עם עוד המון נוסעים מאוכזבים וכועסים משכתי בכתפיים, בלעתי את התסכול והמשכתי לעמוד, ממתין לרכבת העמוסה לתל-אביב ב-07:22. הרכבת הזו הגיעה בדיוק במועד. נהדר. בעצם, לא ממש. כי הרכבת הזו, העמוסה בכל מקרה בנוסעים למרכז הארץ מדי יום, צריכה הייתה לדחוס את המון הנוסעים המאחרים והעצבניים. וזה לא ממש עזר כאשר גילינו כי מדובר ברכבת קצרה מהרגיל, עם פחות קרונות אפילו מרכבת פרברים רגילה.
ואין מה לעשות. אנשים מאחרים לעבודה, עצבניים וכועסים כבר, החלו להדחק אל המקום המועט שעוד נותר בקרונות. הדוחק והלחץ היו איומים, אבל איש לא רצה להמתין לרכבת הבאה, שתגרום לאיחור גדול עוד יותר לעבודה. אחרי מספר דקות, כאשר כולם לחוצים האחד לשני מבלי יכולת לנוע מילימטר ימינה או שמאלה, החלה הרכבת לנוע. כדאי להבהיר. נוסעים לא מעטים חייבים היו להשאר בתחנה, פשוט מכיוון שלא ניתן היה לדחוס אפילו סיכה בין גוף לגוף. לא ניתן היה אפילו להרים את היד. וזה כולל קשישים, ילדים, נשים בהריון. מי לא. החום היה בלתי נסבל, האוויר מחניק.
ואם התאור הזה נשמע לכם תיאטרלי מדי, מוגזם ורחוק מהמציאות, זה פשוט מכיוון שלא הייתם שם. עבור מאות האנשים שמצאו עצמם על רכבת הסרדינים הזו, מדובר היה במציאות עגומה מאד, שארכה למעלה מחצי שעה. כדי שבכל זאת יהיה לכם מושג, באזור שבין דלת הכניסה לקרון ודלת הכניסה לאזור המושבים, עמדו 29 נוסעים! וזה עוד לפני שהרכבת עצרה בתחנת קריית חיים, ואנשים חסרי חשבון שלא הסכימו להמתין כחבריהם, נדחסו עוד יותר. הצעקות לא עזרו, והדוחק רק הלך וגבר.
הנסיעה ההיא הפכה לסיוט שלא יתואר. עם כל תנועה של הרכבת שמאלה וימינה - והאמינו לי, עם המשקל הזה היא התנדנדה לא מעט - ועם כל עצירה חדה בתחנה, נהדף ים האנשים לכיוונים שונים. הדבוקה האנושית לא נפלה בבת אחת ארצה, רק מפני שהדוחק היה כה גדול. אילו שתי הנשים המבוגרות שעמדו לצדי היו מתעלפות, לא ניתן היה לטפל בהן. והן לא היו רחוקות מכך, בפירוש לא.
עכשיו, אחרי שקראתם את זה, ספרו לי אתם. האם אין כאן איזה רף הגיוני, אותו עוברת הרכבת מבלי להתייחס כלל לתוצאות? אין כאן דריכה ברגל גסה במיוחד על הזכויות המגיעות לי כמקבל שירות? האם מוגזם יהיה לדרוש מגוף שתוקצב בעשרות מילארדים, להעניק לאזרח המשלם ממיטב כספו, תחבורה סבירה לפחות? תגידו לי אתם, מה צריך לקרות כדי שמשהו יזוז שם?
ynet מגיש לכם את "סיפורים מהמסילה", סדרת כתבות בנושא השירות ברכבת ישראל מזווית הראייה של הנוסעים. גם אתם נתקלתם בבעיות בתחבורה הציבורית? פנו אלינו באימייל האדום, וספרו לנו על כך
בהכנת הידיעה והפרויקט סייע אורן רייס
לפנייה לכתב/ת 
