כלכלת בחירות: פטפוטי עוני

שיעורי העוני בישראל גבוהים מאוד כבר שלוש-ארבע שנים, אבל רק עכשיו אופנתי להזדעזע מן העוני ו"תקין פוליטית" להידרש למאבק בו. פטפוטי העוני השתלטו על השיח התקשורתי ורוקנו אותו מתוכן אמיתי. ערב בחירות 2006 אתה לא יכול להיות ישראלי נאור מבלי להביע בפומבי ובכל הזדמנות אפשרית את דעתך הנחרצת נגד העוני. העוני, בלי ספק, מוביל כעת ברייטינג: אולי בקרוב יופק גם מופע ריאליטי בטלוויזיה: "אני עני לשלושה שבועות".

העיסוק בעוני קופץ בכל ויכוח פוליטי, בכל מחלוקת חברתית. הוא מקשט כל דיון ציבורי, ולא משנה מה הנושא. כששר הביטחון מבקש מיליארד וחצי שקלים לגדר ההפרדה מול מצרים בדרום, ראש הממשלה גוער בו בכעס: צריך את הכסף לעוני, אומר שרון. את הכסף הזה דווקא? הרי הממשלה בראשותו לא הצליחה להוציא השנה אפילו את הכספים שתוקצבו לה, ובמשרדים החברתיים נשארו עודפים של 5 מיליארדי שקלים - די והותר למאבק בעוני ולגדר ההפרדה גם-יחד.

ח"כ עמיר פרץ מוותר על מרצדס ממוגנת, כי צריך את הכסף לעוני; האין זה שיעור רע בהפקרות ביטחונית? מיליונר הימורים אלמוני מריץ את עצמו לכנסת כדי להיות לפה לעניים; האין הוא חש באירוניה?

כשהפופולריות של העוני שוברת שיאים, כל אחד שולף את דו"ח העוני שלו: לנגיד בנק ישראל החדש יש דו"ח ולפיו שיעור העניים דווקא ירד מ-1997. האוצר מחזיק בדו"ח לפיו מחצית מהעניים הם בכלל חרדים וערבים. לנתניהו יש דו"ח עוני הקובע שאלמלא מדיניות הקיצוצים שלו, היו בארץ עוד חצי מיליון עניים. למכון אדווה יש דו"ח עוני מרכסיסטי. למרכז טאוב יש דו"ח המשולב בביקורת התקציב. לעמותת "לתת" יש דו"ח עוני הקרוי "אלטרנטיבי" שהוא חיבור בין שני סקרים: סקר דעת קהל על העוני (הרוב מתנגד) וסקר העמותות על היקפי פעילותן (גדלה כל שנה). כל זאת, כמובן, בנוסף לדו"ח העוני ה"רשמי" של המוסד לביטוח לאומי, המתבסס על מדגמים של הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה.

הריבוי של דו"חות עוני טרם מיצה את עצמו. בקרוב מאוד יתפרסמו עקרונות הדו"ח של ועדת המומחים לטיפול בעוני, שמינה שר האוצר. העבודה מכינה דו"ח עוני מפלגתי משלה. קבוצה של אנשי היי-טק שוקדת על דו"ח עוני ופערים טכנולוגי. והרשימה רק הולכת ומתארכת. יחד עמה גודשות את השדה התקשורתי הצעות לפתרונות בין-רגע לעוני: מס הכנסה שלילי, שכר מינימום של אלף דולר, מע"מ אפס על מזון, משכנתא הפוכה, כסף למעסיקים, ביטול מס בריאות לשכר נמוך ועוד ועוד.

הבעיה עם מרבית ההצעות הללו היא שהן כוללניות, גורפות, לא בדוקות ונשענות על בסיס עובדתי צר, חלקי ושנוי

במחלוקת. רובן יועילו מעט בעלות גבוהה. המדינות שהצליחו לכופף לאחור את עקומת העוני, כמו ארה"ב ובריטניה בשנות התשעים, שילבו שני תהליכים: האחד - צמיחה כלכלית מהירה וגידול רב בפריון הייצור; השני - איתור מדויק של מוקדי העוני, אבחון מקצועי של קהילות וקבוצות אוכלוסייה החשופות אליו ביותר ותפירה של אמצעי מדיניות מגוונים שיתאימו לכל אחת ואחת מהן. בצמיחה לבדה לא די, אבל גם בכלים פשטניים לא די. מבחינה זו, המלחמה בעוני דומה למלחמה בטרור: צריך מודיעין מעולה, צריך טיפול שורש בנסיבות, צריך מגוון של שיטות ופעולות, צריך אורך רוח וצריך תקווה לניצחון בעתיד.

כיום חיים בישראל כמיליון וחצי בני-אדם במשפחות שהכנסתן נמוכה מקו העוני. יידרשו עשר שנים לפחות כדי לחלץ את מחציתם מהנחשלות הכלכלית, לא פחות זמן מזה. אז שהפוליטיקאים לא ימכרו לנו הבטחות שווא. ובעיקר שלא ימכרו אותן לעניים.

עוד בבלוג של סבר פלוצקר: משחקי מע"מ