מפרטים של מוצרי מחשב: המספרים משקרים

מומחים לשיווק ולצרכנות נוהגים לומר שהישראלים מקבלים את החלטות הקנייה שלהם לפי המותג. אני לא יודע עד כמה זה נכון, אבל נדמה לי שלפחות כשמדובר בקהלים מתוחכמים קצת יותר, טענה זו נכונה רק חלקית.

נכון, כולנו מעדיפים מוצר "מבית טוב" על מוצר מחברה אנונימית. עדיין, כדי לבחור במוצר הספציפי (של היצרן הידוע מראש) עלינו ללמוד את המושגים, להתעמק בתכונות הטכניות, לקרוא ולשאול. אם זה מעבד או דיסק, צג או רכיב זיכרון - תמיד ישנם נתוני מהירות, נפח, רזולוציה, ועוד כהנה וכהנה דברים שעליכם לדעת. אחרת, לא זו בלבד שאי אפשר "לבחור נכון" אלא שקשה לצרכן להבין על מה מדברים.

מדד המחיר מול הביצועים

העיתונות הטכנולוגית ניסתה במשך השנים להיות "החבר המבין", שמשלים את הידע של הקורא ועוזר לו גם להבין מה רוצים ממנו וגם לא לצאת יותר מדי פראייר (בישראל, כידוע, זה אפילו יותר חשוב). משלב מוקדם יחסית היא ניסתה לבנות תשתית כמו-מדעית, אובייקטיבית ככל האפשר, וגם המציאה מונחים שהזכירו דיסציפלינות שונות. כמו מדד המחיר/ביצועים, בן-אחיו של מדד העלות/תועלת.

מבחני הביצועים היו ונותרו הכלים הכי מרכזיים בזה, אבל הם הולכים ומאבדים מקסמם. הם מעולם לא היו באמת אובייקטיביים כי הביצועים עצמם הם סובייקטיביים - הם לא בוחנים טכנולוגיה בתנאים אמיתיים, אלא בתנאי מעבדה. המציאות המשתנה מניבה תוצאות משתנות, ולכן גם האינפלציה במספר מבחני הביצועים שכל אחד מהם בודק דברים אחרים. ככל שהטכנולוגיה מתפתחת יש יותר דברים לבדוק.

הופעתם של מבחני השימושיות

התובנה הזו הייתה אחד הגורמים להופעת מבחני השימושיות (Usability). במעבדות של Ziff Davis (המו"ל של PC Magazine) החלו להריץ אותם בחצי הראשון של שנות ה-90', תוך התבססות על שיטות מחקר שנשאלו ממדעי החברה. הם ניסו להעריך את הנדסת האנוש, הידידותיות למשתמש, וקלות השימוש, באמצעות מבחנים זהים עם נסיינים רבים.

התוצאות אמנם נוסחו במספרים והוצגו בגרפים, והיה להן אולי יותר תוקף, אבל גם הם לא היו "מדע מדויק". יותר מזה: רובם בדקו את הפרודוקטיביות של המשתמש. במה שקשור להנאה שלו מהמוצר הם השאירו אותנו בדרך-כלל בבורותנו.

חלק מהיצרנים מתחמנים

חלק קטן מהיצרנים פשוט מספק במפרטים, בלי בושה, נתונים לא נכונים. חלק גדול יותר מהם, למד לתפור את מוצריו לטרנדים (בדיוק כשם שנהגו פעם לתכנן מוצרים באופן שיצטיינו במבחני הביצועים, ולאו דווקא בביצועים בזמן-אמת). הצרכנים צמאים לנתונים מספריים שאפשר לבצע עליהם אריתמטיקה? אז זה בדיוק מה שיקבלו!

קל יותר לנפח רזולוציה במצלמה, או לשפר בהירות של צג LCD, מאשר לשפר את איכות התמונה שלהם. זול יותר להגדיל את ה-Buffer של צורב או להגדיל את מספר מצבי האקולייזר של נגן, מאשר לשפר את איכויות העבודה שלהם או להעלות את הסטנדרטים של הייצור.

קל יותר להאיץ את השעון של מעבד מלשפר את המיקרו-ארכיטקטורה שלו. וקל מאד להאיץ את ביצועיה של מדפסת דיו, המנוסחים בנתון של עמודים לדקה (ppm). כל מה שצריך לעשות הוא להוריד את האיכות של הדפסת הטיוטה (Draft), המשמשת למדידה. הכמות עולה, האיכות יורדת.

היום הם יודעים שלא רק הפוליטיקה, שמנהלת את העניינים, נגועה. האנשים שיושבים במוקדי הכוח משתדלים להשפיע גם על המדיה, זו שאמורה לספר לנו כיצד מתנהלים העניינים. האינטרנט, שמלאה בעיתונות לא-ממוסדת ובחובבי קונספירציות למיניהם, משמשת אלטרנטיבה לעיתונות הממוסדת. היא לא רק חושפת את מה שבעבר צונזר או אופל, אלא גם מציגה מדי פעם את העיתונות הממוסדת בקלקלתה. לכן אנשים רבים לא מאמינים היום גם לעיתונות.

לעיתונות הטכנולוגית, שרובה פונה לנישות אקסקלוסיביות, יש עדיין דימוי מהוגן יותר. לפעמים בצדק ולפעמים פחות. מה שברור הוא, שהסטנדרטים רק עולים. מה שמודפס היום על נייר, יגיע מחר לרשת ויעמוד למשפט הגולשים. הכל צריך להיות מנומק ומבוסס.

בסופו של דבר, כמעט כולם - כותבים וקוראים כאחד - פונים למפרטים, לרשימות התכונות, לטבלאות ההשוואה. כמה טוב שיש נתונים מספריים שאפשר לבצע עליהם חישובים. רק חבל שלנתונים האלה יש פחות ופחות אחיזה במציאות.