המוסכניק שלה
אישה צעירה ומשכילה מתאהבת במוסכניק. נשמע כמו "אהבה זה כואב", אבל מדובר ב"מציאה", רומן סוחף ומומלץ של הסופרת הדרום אפריקאית זוכת פרס נובל, נדין גורדימר
אשה צעירה ומשכילה, נאורה וליברלית בעיני עצמה, מביאה את המכונית שלה לתיקון במוסך. האיש השותק שמתקן אותה מגיע מרקע מאוד שונה משלה. הם מתאהבים. זו לא העונה הבאה של "אהבה זה כואב" וגם לא "מטריות שרבורג", זו המסגרת לרומן רב-עוצמה של נדין גורדימר שישיב אפילו לגדולי הספקנים את האמונה בריאליזם, באירוניה, ובכך שכתיבה משובחת מתנהלת כמעט תמיד נגד הזרם.
"המציאה", נדין גורדימר. מאנגלית: שולי ספיר. בבל, 280 עמודיםג'ולי סאמרס נולדה עם כפית זהב בפה בדרום אפריקה שהייתה מוכת אפרטהייד, וכשעמדה על דעתה, נמלטה מפני החנק של חיי העשירים והמפורסמים ובחרה לחבור לקבוצה של נאורים-בעיני-עצמם, שחורים ולבנים, ששוכנים תדיר בבית קפה אחד בעיבורה של יוהנסבורג, וכבר אינם יודעים מה לעשות עם החירות החדשה, עם החיים הסחופים שלהם בתוך מציאות שאמורה היתה להיות פשוטה ומנחמת אחרי השחרור מן הגזענות, אבל התגלתה כמסובכת עוד יותר מן העולם הישן נגדו לחמו, או לפחות טענו שלחמו.
אל החבורה הזאת היא גוררת את האיש השותק, שנקרא לו עבדו עד שנתוודע לשמו האמיתי: בחבורה שמחבקת שחורים ולבנים כאחד באותה הפגנה של פתיחות אין קץ שגורדימר לועגת לה יפה – פתיחות של מיוחסים שיכולים להרשות לעצמם – עבדו הוא הזר האולטימטיבי, ה"אחר" המציב מראה מאוד לא מחמיאה בפני כולם, וגם בפני הקורא. גורדימר זיהתה נכון את הדפוק האולטימטיבי בדרום אפריקה: מהגר ממדינה מוסלמית שאת שמה לא נדע עד סוף הספר, עובד זר ולא חוקי, איש שקוף בלי זכויות. מנין הגיע? לא חשוב, מפני שגם ג'ולי וגם החבורה שלה, מרוב נאורות, לא יכולים לשאת את הבורות שלהם-עצמם ומכסים עליה בקלישאות, בתובנות מתוך רסיסי מידע, ביומרה המתחסדת להבין הכל ולחמול על הכל.
הם מתאהבים, כמובן. אי אפשר אחרת. מה מצמיד אותם זה לזה? מזמן לא קראתי פרוזה כל כך משכנעת על עוצמתה המובנת-מאליה של משיכה מינית. עוד סימן היכר של כתיבה משובחת באמת הוא, שאין בין הדפים מקום למובן-מאליו. המובן-מאליו הוא תחילתה של חשיבה סטראוטיפית ושטחית ונוחה מאוד, אבל סופרים גדולים אינן כותבים כדי לעשות לנו נוח.
אהבה בין זרים
לשלטונות דרום אפריקה יש דעה משלהם על האהבה הזאת, ועבדו מועמד לגירוש בחזרה לארצו. דקה לפני שזה קורה, גולי מחליטה להינשא לו ולהצטרף אליו, בתערובת של אופטימיות, זעם וראייה אוריינטליסטית ילדותית מעט. אין לה מושג קלוש על המקום אליו היא הולכת, ולעבדו אין דרך משכנעת להסביר לה, עד כמה יהיה קשה, עד כמה אינו רוצה בשיבה המובסת הביתה, אל הדלות והבערות והאבק המחניק של הכפר שממנו ניסה להימלט.
כך שהוא ממשיך לנסות לצאת משם – מממעקי הכורסה הנוחה של אנשים שיושבים לבטח בתרבות אחת, שזכויותיהם מוסדרות יפה בחוק, שהעולם נהיר להם ופתוח בפניהם. הייאוש הזה כמעט בלתי נתפס, וגורדימר מנכיחה אותו בחיינו בעוצמה דרך השתיקות של בני הזוג, הלאקוניות המתעצמת של עבדו, חומות אי-ההבנה הסוגרות של השניים זה מפני זה ומפני סביבתם.
ובמקום שסופרים אחרים היו מתייאשים מן הדמויות שלהם ותופרים לסיפור סוף דרמטי, גורדימר בוחרת לעצב לג'ולי תחושה של זהות, לראשונה בחייה: דווקא בקרב נשים ברעלות שאת שפתן אינה מבינה, ושאת אורח חייהן אינה יכולה לאמץ גם אם תרצה מאוד. עכשיו יש בספר שני זרים, שתי אופציות מנוגדות לחלוטין של קיום, של מאוויים וחלומות. בדיוק כפי שהיה בראשית הדברים, בעצם.
כוחה של גורדימר בסיפור הזה מצוי במבט הכי מפוכח, הכי מרוחק שאפשר להעלות על הדעת בכתיבה שמקיימת דיאלוג מתמיד עם הקורא. היא מספרת שלא רק יודעת הכל, אלא גם כזו שבכל רגע נתון תחשוף את מניעיהן של הדמויות למעשים שלהם בלי הנחות ובלי רחמים. אם אתם לא מכורים לשמאלץ בינוני, תמצאו שהמבט הזה דווקא יוצר הזדהות עמוקה עם הדמויות, כי ריחוק אינו בהכרח ניכור, והבנה רציונלית אינה עומדת בהכרח בסתירה לאמפתיה רגשית. הטון של גורדימר, לפעמים מלטף ולפעמים מלגלג, מחולל עם הקריאה רצון להתעמת עימה ועם דרך הסיפר שלה, אולי כדי לדחוס אותו לתבניות מוכרות ומנחמות יותר, אולי ליצור גירסה אלטרנטיבית לשלה. גם בעימות הזה גורדימר תנצח.
מבט מפוכח
עטיפת הספר
מומלצים
