אויב המדינה בעכו?!
אטימות ודמגוגיה ביטחונית מעכבות את יציאתו מהארץ של סופר ועיתונאי ידוע, שכל חטאו במגעים עם עמיתיו בעולם הערבי. אבל אבירי זכויות האדם והחופש נאלמים דום
אנטואן שלחאת - עיתונאי וסופר מעכו, מהפיגורות התרבותיות החשובות ביותר לעם הפלסטיני כיום - אולי חטא בכך שניהל מגעים עם סופרים ועיתונאים ערבים מרחבי העולם, למורת רוחם של אנשי השב"כ. בצו מיוחד שקיבל בחתימתו של ראש הממשלה, נאסר עליו לצאת מן הארץ עד תום השנה האזרחית, עם אופציה להארכה לתקופה של שנה, וכל זאת "מחשש לפגיעה בביטחון המדינה". לצד הכוחנות המבעבעת מתוך הצו, קשה להתעלם מההפגניות שיש במעשה, בבחינת: "דיר באלק! האח הגדול צופה, והוא פיקח ומפוכח!"
אני משער ששלחאת, כמו רבים מהעיתונאים והסופרים הפלסטינים אזרחי ישראל, מנהל קשרים תרבותיים עם עמיתיו מכל העולם הערבי והפלסטיני. זאת חובה וגם זכות; התרבות הערבית הפלסטינית בישראל מתקיימת בשולי השוליים של התרבות בישראל. היא מופלית, מוזנחת, לא מוכרת ומוצאת ממעגל העשייה והביקורת הלגיטימיים; גם אנשי התרבות הישראלים אינם ששים להכירהּ, ואנשי התרבות והרוח הערבים מוצאים עצמם מחוץ לכל קשר עם התרבות השלטת, למעט בודדים. מה גם שהמעגל הטבעי של תרבות זו, מבחינת שפה והווי ורחשי לב ושכל, הוא המעגל הערבי הפלסטיני הרחב, שאליו רוצה כל יוצר פלסטיני בארץ להשתייך כברירת מחדל. אנחנו בראש ובראשונה יוצרים פלסטינים וערבים, וכמו כל קבוצה פלסטינית בעולם, חיים בתוך סביבה מיוחדת וקצת מוזרה, שהיא תוצר של הנכּבה שעברנו ב-1948. אם תצליחו לרגע להתייחס לאמירה זו כעובדה היסטורית, ולא כהתרסה נגד מישהו - תוכלו להבין את המורכבות של המצב הקיומי שלנו מבלי לזעוק חמס.
שלחאת אינו מהווה כל איום על המדינה, חוץ אולי מעמלו רב השנים והמבורך להבליט את המיוחדוּת שבתרבות ובהווי החיים הפלסטיניים במדינת ישראל. גם הממסד וגם השלטונות וגם הישראלי הממוצע לא הפנימו עדיין את העובדה הפשוטה שבישראל יש נרטיב אחר, סיפור אחר, קורבנות אחרים, השתייכויות אחרות. אנחנו חלק מתרבות ענפה אחרת, ואיתה ובתוכה אנחנו מתקיימים ויוצרים. גם בהקשר הפוליטי-מדיני שנוצר אחרי קום מדינת ישראל, אנחנו עדיין חלק מ"סוריה הגדולה": בירות ודמשק ורמאללה הן ערים שאנו משתוקקים לדעת ולהכיר; הספרות והעיתונות שצומחות בערים אלו הן הספרות והעיתונות שלנו; איתן ובתוכן נחיה ועם יוצריהן בכל רחבי תבל ניצור.
האטימות כלפי ההשתייכות הבסיסית הזו היא אטימות ביטחונית, שנכפתה - בעמל ובדמגוגיה רבים - על תודעתו של
הישראלי הממוצע, וגם על הממסד. אני, כעיתונאי וסופר, מנהל קשרים הדוקים ומתמשכים עם סופרים ועיתונאים מלבנון וירדן ומצרים, ואינני חש כמי שמאיים על ביטחון המדינה. אני מבקר ברמאללה ככל האפשר, מתכתב איתה, מנהל איתה שיח תרבותי עמוק וממוסד, ולא חש שמי שבוגד בשום חוק נורמטיבי. צווי איסור היציאה האלה דומים מהותית לצווי המעצר המנהלי: סליחה שאין לנו ראיות קבילות לעצור אותך או להאשים אותך באשמה כלשהי, אבל האם תואיל לסור איתנו למעמקי המרתפים האפלים שנבנו בימי הביניים כדי להיעלם לכמה חודשים? אנחנו פשוט חוששים!
הסוגיה השנייה המתעוררת מתוך מעשה זה היא שתיקת העיתונאים ואנשי הרוח בישראל. בימים כתיקונם תראה אותם נשכבים על הגדר כדי שאילנה דיין תשדר תחקיר עיתונאי - וטוב שכך; אבל כשמדובר בעיתונאים ואנשי רוח ערבים, שאמורים ליהנות מחופש פעולה בהיותם אזרחי מדינה דמוקרטית, כולם נאלמים דום. רק לפני חודש חקר השב"כ שני עיתונאים ערבים אזרחי המדינה - חקר ולא האשים, כי הוכחות וראיות אין, רק להפחיד הם התכוונו. והעיתונות הישראלית? ומועצת העיתונות? ואבירי זכויות האדם? וה"שמאלנים" שמחרפים את נפשותיהם כדי להגן על שלושה פרחים מזרם ביוב? האם אינם יכולים לראות את הביוב שמטביע אותנו?
לפנייה לכתב/ת 
