סיפורים בדויים על התאבדות היונקים
סיפורים על התאבדויות המוניות של למיניגים ופילים המגיעים לשיבה ונוטשים את העדר על מנת למות, הם לא יותר מאשר מיתוסים שקריים. מדוע מתאבדים בעלי חיים שונים? כתבה שניה בסדרה
במשך כמאתיים שנה התהלכה האגדה בקרב ציידים לבנים באפריקה שפילים המגיעים לגיל שיבה, עוזבים את העדר ונודדים לאתר בלתי ידוע ושם ממתינים למותם. היו שקבעו כי הם חדלים לשתות ולאכול עד שהמוות מכריע אותם, והיו שהרהיבו לספר שהם מפילים עצמם מראש צוק גבוה אל קניון עמוק. אלפים רבים נפלו קורבן לאגדה ומתו בעצמם בגלל חולי ורעב. גם בדורנו ישנם בודדים הממשיכים לחפש אחר בתי הקברות של הפילים. ברם, את מצבורי הענק של חטים עשויי השנהב לא מצא איש מעולם.
ידועות גם המעשיות על הלמינגים, אותם מכרסמים צפוניים, שיוצאים למסעות התאבדות בשעה שהולך ואוזל המזון במושבותיהם. בסרטי הטבע הפופולריים שהופקו לפני כמה עשורים נראו הלמינגים מתאספים בהמוניהם ליד חופי הים, ואז מתוך שיקול דעת כביכול, נכנסים לתוך מימיו וטובעים. ההסבר שניתן לתופעה זו קשר את התנהגותם של הלמינגים לאלטרואיזם. הלמינגים מסיקים לכאורה שצפיפות האוכלוסין הרבה עלולה להשמיד את המושבה כולה, וכך למען הדור הצעיר, מחליטים המבוגרים שביניהם לדלל את השורות על ידי הקרבה עצמית. מאוחר יותר התברר שהלמינגים נדחפו אל המים על ידי צוות ההסרטה, נמשו מהם ונדחפו שוב אל המים וחוזר חלילה. עד כה לא נראה אפילו פעם אחת למינג מתאבד בטבע.
לעומת הלמינגים "החפצים" להתאבד בים, מנסים הלווייתנים להתאבד בדרך ההפוכה, ושוחים אל היבשה. יש לומר כי ההנחה שלווייתנים מתאבדים מתוך שיקול דעת עצמי אינה מקובלת על כלל החוקרים. הם ממאנים לייחס לבעלי חיים אלה אינטליגנציה גבוהה למדי, ולכן מכנים התנהגות זו בשם 'החפת לווייתנים'. למעשה, ידועים רק שלושה יצורים מלבד האדם המכירים את משמעות המוות. אלה הם שלושת המינים של הפילים. יונקים גדולים אלה נוהגים לערוך טקסי פרידה מן המת במשך שעות וימים, ואף נעצרים ליד עצמות קרוביהם בכל פעם שחולף העדר לידם. אך האם הלווייתנים מסוגלים גם הם להבין את משמעות המוות?
ההערכה כיום הינה שמקצת ממיני הדולפינים הינם היצורים הנבונים ביותר בטבע לאחר האדם, ממש כמו קרוביו השימפנזים. הדולפינים יצרו שפה משלהם והקשרים החברתיים שלהם מורכבים עד מאד. איננו יכולים לדעת בוודאות אם ביכולתם לחוש צער בשעה שקרוביהם מתים, אך אפילו היו מסוגלים להבין את משמעות המוות, הרי שנדרש מהם כושר חשיבה עמוק ביותר, כדי להגיע לתובנה של מעשה התאבדות, ולאחר מכן גם לתכננו. לפיכך, אין זה סביר כלל שיצורים הנמנים על סדרת הלווייתנאים מתאבדים במכוון. ישנה סברה הטוענת שמדובר באינסטינקט שהתפתח במהלך האבולוציה, ומביא את הפרטים הזקנים, התשושים או החולים, לכדי התאבדות יזומה, במגמה להקל על שרידות הלהקה שאליה הם משתייכים. חולה עלול להדביק את יתר הפרטים, ואילו בשל פרט מבוגר שמשתרך מאחור, עשויה הלהקה כולה לפגר. ברם, קיומה של התנהגות אלטרואיסטית אינו עולה בקנה אחד עם תיאורית האבולוציה, ולכן כמעט הכול מפקפקים בה.
כיצד משתבש מנגנון הניווט של הלווייתנים?
מן הממצאים שנאספו עולה שלווייתנים מכלל הגילאים נמנים על מרבית המתאבדים. סברה שלא אוששה עדיין טוענת שמנגנון הניווט שלהם משתבש, ולכן הם מגיעים אל החוף. קרי, זו אינה התאבדות אלא תאונה ומותם קורה בשל טעות. התומכים בסברה זו טוענים שהלווייתנים משתמשים בשדות המגנטיים של כדור הארץ כדי למצוא את דרכם בים. הואיל וחלים שינויים במיקום השדות בשל רעשי אדמה קיצוניים, מאבדים הלווייתנים את חוש ההתמצאות ופונים בשגגה אל היבשה. אחרים טוענים שהשיבוש במנגנון הניווט קשור לאמצעי הסונר שלהם; בשל השימוש האנושי בתדרי שידור קוליים דומים, מתברברים הלווייתנים ומגיעים לנקודות שלא מצוינות במפה הצרובה במוחם. הדעה שמחמת הגיל או המצב הבריאותי משתבש מנגנון הניווט של הלווייתנים מושמעת לפרקים, אולם נדחתה.
לעומת יתר החוקרים אני מחזיק בתיאוריה שונה, שגם אחרים הגו אותה באופן בלתי תלוי. לפי הנחתי הלווייתנים אכן מתאבדים, אך הם חסרי כול שליטה לגבי התנהגות זו. לדעתי, טפילים מסוימים גורמים להם להתנהג באופן קיצוני, ולאבד את חייהם בהתייבשות ובקריסת הריאות. יתכן שבמזונם מצוי טפיל כלשהו שעל מנת להשלים את מחזור חייו נזקק להגיע ליבשה. לדוגמא, תולעת כלשהי המתרבה בסביבת מים רדודים בלבד. מן הביצים בוקעות לרוות הנפוצות בתוך הים, נאכלות על ידי סרטנונים וממשיכות להתפתח בתוך גופם. כשנאכלים הסרטנונים על ידי הלווייתנים, מגיעה התולעת הבוגרת אל מוחו של הלוויתן, ומפרישה חומר כלשהו המשבש את כושר הניווט שלו או אפילו מפעילה מניפולציה עליו.
אפשר שהפרשת החומר נעשית במשך שנים עד שכמותו תגיע לסף מסוים, או מופרשת על ידי מספר תולעים בו זמנית. יתכן שהשיבוש בניווט מגיע לנקודת האל-חזור כתוצאה מגורם סביבתי נעלם לפי שעה. הנני מציע ליטול דגימות מתאי מוחם של לווייתנים מתאבדים או חופשיים ולהשוות אותן למזונותיהם. אני חוזה שימצא קשר ביניהן.
הידיעות מספרות לנו, בדרך כלל, על לווייתנים ודולפינים המתאבדים בקבוצות. אפשר שקשה להבחין ביחידים המתאבדים בחופים נידחים, ולכן יתכן ששיעורם רב יותר מכפי שידוע לנו. ברם, אם תתברר העובדה שלווייתנים אכן נוהגים להתאבד יחדיו, הרי שגם נתון זה אינו סותר את השערתי. מבין הלווייתנאים ישנם מינים המשחרים לטרף בלהקות, ואם מרובים הסרטנונים הנגועים בטפיל, עשויה התולעת להגיע לפונדקאים אחדים בקרב חברי הלהקה. אולם, גם אם פרט אחד בלבד נושא בגופו את הטפיל, גם אז יתכן שהלהקה כולה תיספה בגללו. אם הוא המנהיג הרי שהלהקה כולה תשחה בעקבותיו לאן אשר יפנה.
דרוש מחקר מעמיק יותר
מאידך, אפשר שזהו פרט שולי במבנה ההיררכי של הלהקה ועדיין תהא השפעתו מזיקה. בהחלט יתכן שכתוצאה מן הנגע יפריש הפרט החולה חומרים לתוך המים שיגיעו אל שאר חברי הלהקה ויפעילו מניפולציה על התנהגותם. דבר דומה מתרחש אצל חרקים ויונקים חברתיים, כשהשליטים מפרישים חומרים לסביבה, ומכוונים את התנהגותם של שאר הפרטים במושבה לכיוון הרצוי להם, ובמה שנתפש בעינינו כמו היה "בניגוד לטבע".
עובדה היא שלא פעם מצליחים המחלצים להשיב את הפרטים השרועים על החוף בחזרה אל המים. האם כתוצאה מכך משתחררים אלה מן המניפולציה שהופעלה על ידי הפרטים שהתאבדו בסופו של דבר? למרבה הצער, מסתבר כי ברוב המקרים פונים אותם ניצולים למקום אחר ומתאבדים שם.
ניסיונות ההתאבדות הנוספים מערערים כמעט לחלוטין את ההנחה, שגורמים חיצוניים מפריעים לתפקוד התקין של מנגנון הניווט אצל הלווייתנים. ההשערה כי גורם פנימי משפיע על דפוס ההתנהגות האובדנית נותרת בהכרח היחידה. כדי להפריכה יש לנתח מוחות של לווייתנים נגועים ובריאים, ולהוכיח את אי הימצאותם של טפילים. במקרה שכזה תתערער לחלוטין התיאוריה האבולוציונית הקיימת, אלא אם יטען פלוני שגם הלווייתנים נוטים לדיכאון ומעשיהם מונעים בעטיו.
לפנייה לכתב/ת 
