איך אנחנו שומעים?

• לכתבה הראשונה בסדרה - לחצו כאן .
  

בחלק הראשון של הכתבה דיברנו על הדרך שבה אנו שומעים. למעשה, מדובר בתהליך מדהים, במהלכו גַּלֵּי הַקּוֹל נאספים על ידי הָאֲפַרְכֶּסֶת, שפועלת כמַקְלֵט, לתוך תעלת הַשֵּׁמַע וּמַרְטִיטִים את עור התוף. תְּנוּדוֹת עור התוף מרטיטות את שלוש עצמות הַשֵּׁמַע בזו אחר זו. רטיטות עצמות הַשֵּׁמַע גורמות לנוזל שֶׁבַּשַּׁבְּלוּל לנוע. אלפי השערות, של תאי השערות המצויים בתוך השבלול, מתכופפות מהרעידות. התכופפותן של השערות גורמת לתאי השערות לְהַפְרִישׁ חומֶר הַמְּגָרֶה את עָצָב הַשֵּׁמַע לשלוח אוֹת חַשְׁמַלִּי לאזור הַשֵּׁמַע בקליפת המוח. המוח מְפַעְנֵחַ את המידע שהתקבל לצלילים ולקולות אותם אנו שומעים. המוח בודק מאיזה חלק של השבלול הגיעו האותות וכך מזהה את גובה הצליל הנשמע.

מדענים סבורים כי הסיבה לכך שיש לנו שתי אוזניים היא כדי לזהות את מקור הצליל. רעש המגיע מימין נקלט באוזן הימנית ורק לאחר שַׁבְרִיר שְׁנִיָּה באוזן השמאלית. המוח מסוגל לזהות את פער הזמנים בשתי האוזניים ולזהות את הכיוון ממנו הגיע הצליל. מנגנון זה אינו פועל בתחום הַתְּדִירויּוֹת הנמוכות, כלומר: בתחום הצלילים הנמוכים.

מדענים אחרים טוענים שהסיבה אינה קשורה לשמיעה כלל - אלא לאיבר שיווי המשקל הנמצא באוזן הַפְּנִימִית.

שיווי המשקל אחראי ליציבות שלנו. כדי לשמור על שיווי המשקל, הגוף צריך לדעת האם אנחנו במצב של תנועה, עמידה, שכיבה וכן הלאה. המידע על מצב הגוף מגיע ממראה העיניים, מתחושת הגוף במרפקים ובשרירים, ומאיבר שיווי המשקל שנמצא בכל אחת מֵאוזְנֵינוּ.

באיבר שיווי המשקל שלושה צִנּוֹרוֹת דְּמוּיֵי קֶשֶׁת המלאים בנוזל - אלה הן התעלות הַקַּשְׁתִּיּוֹת. כל תנועה שאנו עושים תגרום לתנועה של הנוזל באחת או יותר מהתעלות הַקַּשְׁתִּיּוֹת. קוֹלְטָנִים מיוחדים הנמצאים בתוך התעלות הַקַּשְׁתִּיּוֹת מזהות את כיוון התנועה בהתאם לתנועת הנוזל והופכות את המידע לדחף עֲצַבִּי הנשלח דרך עצב שיווי המשקל למוח.

לְקוּת שְׁמִיעָה יכולה להיגרם מִתּוֹרָשָׁה, מחלות בזמן ההריון, זיהומים, תרופות, הִזְדַּקְּנוּת, חשיפה לרעש, חבלות ראש וכן הלאה. לְקוּת שְׁמִיעָה יכולה גם להופיע בדרגות שונות, כשאדם חֶרֶשׁ הוא אדם הסובל מאובדן מלא של יכולת השמיעה. אולם, כיום ישנם עֲזָרִים שונים כמו מכשירי שמיעה שמסייעים לְהִתְגַּבֵּר על אובדן השמיעה לפחות באופן חלקי.

על מנת שֶׁחֵרְשִׁים יוכלו לְתַקְשֵׁר בינם לבין עצמם ועם סביבתם הומצאה שפת הסימנים. עד המאה ה-18 נוצרו שפות סימנים באופן טבעי. בשנת 1760 הוקם בְּצָרְפַת בית הספר הראשון לְחֵרְשִׁים וּבְעִקְבוֹתָיו קמו בית ספר נוספים בעולם. בשנת 1932 הוקם בֵּית הַסֵּפֶר הָעִבְרִי הראשון לְחֵרְשִׁים בִּירוּשָׁלַיִם. בהדרגה החלה מתפתחת שְׂפַת סִימָנִים יִשְׂרְאֵלִית – היא השפה המשמשת את קהילת החֵרְשִׁים בְּיִשְׂרָאֵל גם היום.

שפת הסימנים היא שפה לכל דבר בעלת אוצר מילים עשיר ודקדוק מורכב. אך, האם ידעתם כי היא אינה שפה בֵּינְלְאומִּית? שְׂפַת הַסִּימָנִים הַיִּשְׂרְאֵלִית, למשל, שונה מזו הָאָמֶרִיקָאית או מזו הַסִּינִית כשם שהשפות המדוברות שונות ביניהן, ולכן גם אינה תעתיק מדויק של השפה המדוברת – כלומר לא ניתן לתרגם מילה במילה אלא את משמעותה, בדומה לְתִרְגּוּם עֲרָבִית לְעִבְרִית.