שוק ההון נרגע: יורשיו ימשיכו בדרכו

המדד הרגיש ביותר לחרדת הציבור הישראלי מהלא-נודע הוא שער השקל. כשאורחות חיינו כאן משתבשים, אנחנו רצים, אינסטינקטיבית, אל הדולר. מוצדק או לא מוצדק (לרוב הריצה לדולר מסתיימת בהפסדים), המטבע האמריקני נחשב אצל הישראלים למטריה ליום כלכלי סגריר. ניתן היה לכן לצפות שמצבו הבריאותי הקשה של שרון ופרישתו הפתאומית מהחיים הפוליטיים יגרמו לפיחות משמעותי בשקל. אך השקל שמר על חוזקו ופוחת בסך הכל באחוז אחד, פיחות בשיעור זעיר שכמותו מתרחש בימי עסקים שגרתיים לגמרי. שום דבר לספר עליו בבית.

הפעילים בשוק המט"ח מודעים לכך שהמשק הישראלי נהנה כעת משפע עצום ורב של דולרים. הייצוא גדל יותר מהר מהייבוא, ההשקעות הזרות נדחקות פנימה, מאזן התשלומים עם חוץ-לארץ נסגר עם עודף של מיליארדי דולרים והחוב החיצוני של ישראל הפך את כיוונו: אנחנו כבר לא חייבים כסף לעולם הגדול, העולם חייב לנו. רוב המשתנים הכלכליים הללו לא יושפעו מניצחונה של מפלגה כזו או אחרת בבחירות הקרובות, ואף לא מהסתלקות שרון מהפוליטיקה - אלא אם תחול בשל כך הידרדרות ביטחונית ומדינית חמורה.

"זאב, זאב" בשוק המניות

להבדיל מהרגיעה בשוק מטבע החוץ, בשוק המניות התחוללה מיני-דרמה. צעקות "זאב! זאב!" של האנליסטים והפרשנים דחפו את משקיעי הבורסה המקומיים לפדות קרנות נאמנות, לחסל "תעודות סל" ולמכור מניות מכל הבא ביד. עם פתיחת המסחר רשמו המדדים המובילים ירידה משמעותית של 7% ויותר. אך ככל שנקפו השעות, עלה מפלס ההיגיון וקולו גבר על המולת ההפחדה.

מה הקשר, תהו המשקיעים בינם לבין עצמם, בין שער המנייה של בנק הפועלים או מזרחי לבין מחלתו של שרון? אין כמובן תשובה חקוקה בסלע לשאלה זו, וניתן לצייר גם תרחישים לפיהם קץ עידן שרון בפוליטיקה הישראלית פירושו התפרצות מחודשת של אינתיפאדה, שובה של מלחמת הטרור, נתק עם ארה"ב, מדיניות תקציבית מופקרת של הממשלה הבאה והידרדרות-מחדש אל משבר כלכלי כמו בשנים 2001 עד 2003 . אך אמינותם של תרחישים אלה מוטלת בספק. ראשית, משום ששרון העלה את מדיניות החוץ והביטחון של ישראל על מסלול שממנו אף ממשלה ואף מפלגה לא תעז לרדת: מדיניות ההתנתקות מהכיבוש מקובלת, מוסכמת ונתמכת על-ידי הרוב העצום של העם.

שנית, משום ששלוש המפלגות הגדולות בישראל מקבלות על עצמן את כללי המשחק של מדיניות כלכלית ותקציבית אחראית. לראש הממשלה שרון בכלל לא הייתה השקפת עולם כלכלית מגובשת של "שמאל" או "ימין" - וטוב שלא הייתה לו כזאת. דעתו בנושאי הכלכלה השתנתה בהתאם לשינויי המציאות והתפקידים שמילא. כשר החקלאות, נהג שרון כנציגו המובהק של הלובי החקלאי. כשר התעשייה, ייצג את המגזר התעשייתי - לאו דווקא את בעלי החברות והמפעלים, וכשר השיכון ייבא לארץ אלפי קראוונים, בתקופת העלייה הגדולה מבריה"מ-לשעבר. אך כראש ממשלה, שינה שרון בהדרגה את טעמו, ומפוליטיקאי המעדיף מעורבות ממשלתית חזקה במשק הפך לליברל מתון, המעדיף לצמצם את תפקידיה הכלכליים של המדינה לתיקונים בעלי אופי חברתי. עם זאת, שרון נמנע מלכפות את עמדותיו על שרי האוצר וקנה את עמדותיהם-שלהם, כאמור בתוספת חומר מרכך מבית מדרשו המפא"יניק הקלאסי.

מדינת מעמד הביניים

אכן, מפא"י. לקוראי העיתונות ובמיוחד לצופי מסכי הטלוויזיה עלול להיווצר הרושם של ישראל כחברה מפוצלת, מפולגת, קרועה מבפנים לקהיליות יריבות הממתינות לשעת כושר כדי לזנק זו לעבר גרונה של זו ולשסעו. אין בתיאור זו מן האמת. ישראל אינה גרמניה של 1931 או לבנון של 1978, וגם לא ונצואלה של 2003; אין אצלנו מיליציות לוחמות, וקיימת הסכמה כללית מאוד רחבה על עקרונות החברה הראויה, על חשיבותה של הסובלנות ועל גבולותיה של הכלכלה האכזרית. בהשוואה למדינות מערביות רבות אחרות, ישראל היא דמוקרטיה יציבה, הנשענת על מעמד ביניים חזק; לא רק שמעמד הביניים בישראל לא "נשחק" אלא להפך - בדור זה הפכה ישראל בהדרגה ל"מדינת מעמד הביניים", לבטח ל"כלכלת מעמד הביניים". את השאיפות וההעדפות של המעמד הרחב הזה ביטאה מפלגת קדימה, שכמו נתפרה בשביל האזרח הישראלי הממוצע.

אולמרט, פרץ ונתניהו שונים מאוד איש מרעהו ברטוריקה ובשיח הכלכלי-חברתי, ושונים הרבה פחות ברשימת אמצעי המדיניות המעשיים שמחזיק כל אחד מהם בכיסו. אין מפלגה פוליטית רצינית בישראל - מפלגה המעוניינת להרכיב את הממשלה הבאה - שתציע לשבור את מסגרות התקציב, להטיל מסים כבדים חדשים, להפקיע מבנק ישראל את חופש המדינות המוניטארית או להחזיר את המשק הישראלי לתוך החממה המחניקה, המשחיתה והמנוונת של מכסים גבוהים. לכן, אחרי ההלם הראשוני, בא התיקון לבורסה והשערים החלו לטפס מעלה מהבור אליו נפלו. גם המשקיעים הזרים, בעיקר האמריקנים, התעוררו לחיים והזרימו פקודות קנייה רבות. הם הריחו הזדמנות להרוויח במקום שבו הריחו הישראלים רק סכנה להפסיד. חזיונות הקריסה שהפיצה מהבוקר התקשורת הכלכלית, בעיקר זאת האלקטרונית, התנפצו אל מול סלע המשקיעים הרציונאליים.

אי-ודאות - הזדמנות

לפי אמירה נפוצה אך שקרית, ההון לא אוהב אי-ודאות. האמת הפוכה: ההון לא רק אוהב את אי-הוודאות, הוא חי ממנה ופורח בצילה. כניסה לשוק מניות בתנאים של ודאות, כשהכל ידוע, מחושב וגזור מראש, לא יכולה להניב רווחים מיוחדים: העתיד הבטוח כבר גלום במלואו במחירי המניות וניירות הערך האחרים. לא כן כשהמציאות רועדת, כשהקרקע בוערת, כשגורמים בלתי-צפויים ומפתיעים מערבבים מחדש את העתיד. זו שעת ההזדמנות של ההון לצבור את הרווחים הגדולים שלו. זה הזמן, למשל, להסתכן ולפשוט על מניות הנמכרות במחירים נמוכים מאוד, משום שבעליהן היו חסרי סבלנות ושונאי סיכון ולכן נבהלו, מכרו וברחו.

נסתכל למשל על משקיעים שקנו מניות בבורסה הישראלית בסיומה של 2002. בחודשים אלו אינתיפאדת הטרור עדיין

נמשכה, האבטלה עדיין עלתה, הריבית השקלית הייתה עדיין גבוהה, האמריקנים עדיין לא הכריעו את סדאם חוסיין, הכלכלה העולמית עדיין דשדשה במקום ושוק הטכנולוגיה עדיין ליקק את פצעי המכות האחרונות. במילים אחרות, העתיד העסקי של ישראל עדיין שרץ אי-ודאות. אך היה מי שהאמין אז כי אי-הוודאות הזו פחותה מהסיכויים להתאוששות כלכלית מופלאה ולזינוק בבורסה התל-אביבית, והחל לקנות מניות זולות. ההימור של משקיע כזה הסתבר כנכון מאוד: המדד של מאה המניות המובילות בתל-אביב קפץ מסוף 2002 עד סוף 2005 בשיעור מצטבר של 140 אחוזים.

בהסתכלם על רצף שיאי הבורסה שלנו, שואלים הספקנים: הייתכן ששום אירוע חיצוני לא יפיל אותה? האם היא חסינת נפילות? בהחלט לא. לפני מחלתו של שרון סביר היה להניח שהמשק הישראלי יצמח ב-2006 בקצב מואץ ביותר, ב-6% עד 7%. סביר היה להניח גם שאבטלה תרד, שהגאות בהשקעות הזרות תתחזק, שהנדל"ן יפרח ושצפויה לנו שנה מעוררת התפעלות. עכשיו רצוי לצנן במקצת את ההתלהבות, ולהסתפק בהגדרת 2006 כשנה כלכלית מעניינת.

עוד בבלוג של סבר פלוצקר: זו לא הכלכלה, טמבל