קפה בוץ: שיט ביצות בבוליביה

רגע של נוסטלגיה: אחד מזיכרונות הילדות המוחשיים ביותר שלי נוגע לסיפורים על ביצות החולה. בקול מפחיד סבתא הייתה מתארת את ענני היתושים ומונה את שמותיהם של החלוצים שכוחם לא עמד להם כנגד הקדחת. כשנגמרו סיפורי היתושים היינו עוברים לאגדות על תניני ענק. פלא שהצטרפנו לסיורי הביצות בצפון בוליביה? הכל בגלל הנוסטלגיה.

מהר מאוד התברר שהביצות של ילדותנו לא מגרדות את הפינה הימנית של אזור הביצות הבוליביאני, ששטחו גדול משטחה של כל מדינת ישראל. את הקדחת הפסטורלית של החלוצים מחליפות מחלות שמספיק שתזכיר את שמן בקופת חולים וכבר יכניסו אותך להסגר. אמנם לא פגשנו באופן אישי קורבן של התולעים המטילות ביצים מתחת לעור, אבל זה לא הפריע לשמועות לפרוח.

שתי דרכים מובילות מלה-פאז, בירת בוליביה, אל העיירה רורנאבאקה (Rurrenabaque), שער הכניסה לאזור הביצות. הדרך האחת זכתה לשם הסימפטי "דרך המוות", והיא כוללת 18 שעות של נסיעה על פי תהום בכביש שמספר ההרוגים בו בשנה הוא מהגבוהים בעולם. הדרך השנייה היא באמצעות טיסות של חברת התעופה TAM, שיוצאות מלה-פאז לעיירה בערך אחת ליומיים. התגברנו על הקמצנות הסטודנטיאלית והשקענו 50 דולר

באחת הטיסות היפות והמפחידות בחיינו. מעיר הבירה הגבוהה בעולם, כ-4,000 מטר מעל פני הים, ממריא המטוס היישר לכיוון הפסגות העצומות של הרי האנדים, מהן הוא מגיע בתוך פחות משעה לג'ונגל המהביל.

כשמגיעים לרורנאבאקה קשה להאמין שיש באזור מקום נידח יותר מהעיירה עצמה. למרות שמדי שנה מבקרים בה לא פחות מ-12 אלף תיירים בדרכם לג'ונגלים ולביצות, רורנאבאקה שימרה את אופיה המנומנם והפסטורלי, והתעקשה להישאר ללא רחוב אחד סלול כהלכה. ערסלים צבעוניים תלויים במלונות המשפחתיים אל מול נהר הבני, רגע לפני פגישתו עם האמזונס. המלונות בסיסיים אך נקיים, עם מקלחות צמודות ומים חמים. השקיעות אדומות ובוערות, מיצי הפירות טעימים וזולים, ואלמלא המחויבות לסבתא ולביצות כנראה שהיינו נשארים שם לנצח.

הרחוב הראשי שורץ סוכנויות שישמחו לקחת אתכם לביצות ולג'ונגלים. התחרות העיקרית על התרמילאים הישראלים ניטשת בין "אמזוניקו" ו"אנקונדה", שמציעות סיור בביצות, כולל תחבורה, לינה במיטות שדה, הדרכה ואוכל במחיר שנע בין 15 ל-25 דולר ליום. רוב המדריכים אמנם אינם מדברים אנגלית, אך הם מפצים על כך ביכולות פנטומימה יוצאות דופן ובאוצר מילים בעברית הכולל את המילה "סבבה" בשלל צירופיה. הסוכנויות האחרות קצת יקרות, אך מתמחות בקהל מבוגר ומציעות תנאים מפנקים יותר. מומלץ לוודא מראש שהסוכנות דואגת למים מינרליים, לתפריט ראוי ולערכת עזרה ראשונה. בנוסף, כמה דקות שיחה עם המדריך יסייעו לכם לעמוד על טיבו של האיש שינהג את הקאנו שלכם בלב נהר שורץ תנינים.

איזה תנין חמוד

ארבע שעות נסיעה בג'יפ מקרטע מובילות היישר אל ידיו הממתינות של צ'ינו, אינדיאני מחויך שיהיה המדריך שלנו בשלושת הימים הקרובים. בתערובת של ספרדית, עברית ואנגלית הוא מספר שסבא שלו עוד היה אוכל לבנים כמונו לארוחת ערב. צ'ינו ממליץ ללבוש את החולצות הארוכות שקיבלנו במשרדי הסוכנות. יתושי קדחת ענקיים שמסתערים עלינו מבהירים למה כדאי ללבוש ארוך בחום הזה.

תשומת הלב המוקדשת למעופפים מוסטת לכיוון המים ברגע שמבחינים במה שנראה כמו בול עץ שמשייט לעבר הסירה במהירות מחשידה. כל מה שידענו על תנינים מהביקור בחמת-גדר מזכיר פינת ליטוף בקיבוץ לעומת מה שנראה כמו דינוזאור אימתני במימי הנהר. מבט מתחנן לעבר צ'ינו, אבל הוא לא נראה

מוטרד. "רציתם לראות תנינים", הוא חייך. "מה חשבתם, שהם באים בכלוב?" למרבה המזל התנין החליט לוותר על החטיף האנושי של הבוקר וצלל חזרה מתחת למים.

בתוך שעה חלפה על פנינו כמות תנינים שאינה פחותה ממספר חתולי הרחוב בתל אביב. היו ביניהם לטאות ענק שהגיעו כמעט לאורך הקאנו שלנו, ותנינים קטנטנים, כמעט חמודים. התנינים שהשתזפו על גדות הנהר מיהרו להיכנס למים ברגע שהבחינו בסירה. צ'ינו הסביר שהם לא מחכים שמישהו ייפול מהסירה למים, אלא דווקא מחפשים נתיב בריחה. "כשהתנינים נמצאים על היבשה הם איטיים ומסורבלים. ברגע שהם רואים משהו שנתפס כאיום הם נכנסים למים, שם הרבה יותר קל להם להתחמק". לטענת צ'ינו, גם העובדה שרוב התנינים שרבצו על היבשה עשו זאת בשיניים חשופות אינה מעידה על חוסר טוב לב, אלא על הדם הקר של הזוחלים: "הם פותחים את הפה כדי להתחמם".

ההסבר של צ'ינו שיכנע את בעלי החיים האחרים בביצה. במרחק של פחות מחצי מטר מהתנינים פעורי הפה עמדה לה בנחת משפחת קפיבארות – למי שלא יודע מדובר במכרסם הגדול בעולם, שנראה כמו כלב עם שיניים בולטות או סנאי ענק – והשתכשכה בבוץ בהנאה. האמת, די קינאנו בהן אחרי שלוש שעות של שיט בג'ונגל המהביל. אחת הישראליות רצתה להתרענן והכניסה כף יד מיוזעת אל מי הנהר הקרירים. תוך שניות נשמעה צרחה וכף היד נשלפה החוצה כשעליה סימן נשיכה. "אולי לא כדאי שתעשו את זה", אמר צ'ינו במבט מהורהר, "זה האזור של הפיראנות".

לפתע נראה סנפיר גדול במים. למראה המבטים המבועתים מרגיע צ'ינו שגם הפעם אנחנו לא נהיה ארוחת הצהריים של מישהו. "זה בדיוק ההפך מפיראניה, זה דולפין נהרות ורוד". הדולפין, ידידנו החדש, עלה וירד במי הנהר. "הוא משחק איתנו", אמר צ'ינו בחיוך, "אתם יכולים להיכנס לשחות איתו". האידיוטים שנענו להזמנה החלו להשתכשך ולשחק עם הדולפין הורדרד שהצטרף לחגיגה. "התנינים לא מתקרבים לדולפינים", הרגיע צ'ינו. "בדרך כלל".

היום תופסים אנקונדה

כשיורד החושך, זה הזמן להקים מחנה. כמו עשרות סוגים של ציפורי מים מרהיבות שריחפו מעלינו בדרכן למצוא מקום ללילה. בניגוד למצופה, לא נדרשנו לתושיית שטח דוגמת תוכניות ה"הישרדות" השונות בטלוויזיה. על כלונסאות עץ, הרחק מהמים ומהתנינים, עמד מחנה מוכן, כולל אולם שינה, שבו כ-20 מיטות. העובדה שמי המקלחת מגיעים היישר מהנהר העכור לא מרתיעה איש כי האבק והזיעה

הרבה יותר גרועים. ארוחת ערב חמה הוגשה לשולחן, אבל החלומות על שקיעה בשינה עמוקה מתחלפים בקריאות הזירוז של צ'ינו: "בעוד שעה יוצאים – לתפוס תנין".

רועדים מפחד נטשנו את המחנה המוגן ושבנו אל הסירה. כעבור שתי דקות הפלגה נעצרנו מול תנין ישן על גדות הנהר. צ'ינו סימן לנו להישאר בשקט, וירד מהסירה. תוך שתי דקות התנין כבר היה קשור בפיו וברגליו, וצ'ינו הזמין אותנו לבוא וללטף לו את הבטן. "זה כמו ארנק" צהלה אחת הישראליות, ונמלטה לסירה כשהתנין שוחרר לדרכו.

מסתבר שמעללי צ'ינו במלתעות התנין היו רק הקדמה. למחרת, עם הזריחה, חילק המדריך מגפי גומי והבהיר: "היום אין סירה. היום תופסים אנקונדה". אחרי שעתיים בבוץ שעל גדות הנהר, מתפללים לא לפגוש בתנין הזועם, התברר שהמגפיים לא ממש מונעות מהבוץ החמים והריחני לכסות את הרגליים שבפנים. הרבה נחשים יש שם בביצות של בוליביה, אבל במקרה הזה אף אחד מהם לא היה החנק האימתני מהסרט. מי שטרפו את המטיילים הישראלים והאחרים בהנאה רבה היו הקרציות. "לא נורא. בואו נלך לדוג פיראניות", התנצל צ'ינו. אלא שכאן עייפה חבורת החלוצים עם הזיכרונות מהחולה – ובחרה לעשות הפוגה בלכידת טורפים אכזריים ולעבור לשתיית בירה במחנה. גם מייבשי החולה נחו מדי פעם. 

מודיעין שלום

• כמה זה עולה: יום בביצות עולה כ-20 דולר כולל הדרכה, לינה, מזון והסעה. לילה במלון ממוצע בבוליביה יעלה בין 15 ל-35 דולר, ואילו מלון יקר יעלה יותר מ-35 דולר ללילה. ארוחה במסעדה ממוצעת לא תעלה על שבעה דולר.
  

• מה לאכול: בבוליביה יש מיצי פירות נהדרים, בירה טעימה וזולה ובשר קשה ולא טעים. רוב המסעדות מגישות גם אוכל מערבי.
  

• מה לקנות: בוליביה מפורסמת בעבודות היד שלה. שטיחים ארוגים, רקמות עדינות ותכשיטים מאגוזים הגדלים בג'ונגלים ובביצות יהיו מתנות נהדרות וזולות.
  

• ממה להיזהר: קדחת צהובה, כולירה, דלקת הכבד, מלריה, פוליו, כלבת, טטנוס וטיפוס.
  

• איך להגיע: קשה למצוא טיסות ישירות ללה-פאז, בירת בוליביה. האפשרות הנוחה ביותר היא לטוס לפרו, לברזיל או לארגנטינה, ומשם לעלות על טיסה ללה-פאז. בכל בית מלון בלה-פאז ניתן להזמין טיסה לרורנאבאקה.
  

• מתי להגיע: עונת השיא בתיירות היא החורף (יוני עד ספטמבר). מחוץ לעונת התיירות המחירים זולים ויש סיכוי גדול יותר לראות חיות, אבל הקיץ בבוליביה מלא בגשמים טרופיים ומאד חם.