מחקר: מנהיגי הציבור הערבי קיצוניים מתומכיהם
ממחקר של אוניברסיטת חיפה עולה שמנהיגיהם של ערביי ישראל מציגים עמדות נוקשות יותר ביחס לסיום הסכסוך, ביחס לקבלת המדינה כיהודית ודמוקרטית וכך גם ביחס לנתונים נוספים. פרופ' סמוחה, שערך את המחקר: "המנהיגים נמצאים באופוזיציה קבועה. מנהיג שמורחק מהשלטון לא יכול לתת פתרונות ממשיים לקהל תומכיו ולכן נאלץ להסתפק בשיווק רעיונות כדי להשיג תמיכה ציבורית"
"עמדותיהם של מנהיגי הציבור הערבי בישראל חורגות במידה ניכרת הן מהעמדות של הציבור הערבי שאותו הם מנסים לייצג", כך עולה ממחקר שערך פרופ' סמי סמוחה מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, שהתפרסם הערב (יום ב').
סמוחה בדק את "מדד יחסי יהודים-ערבים" בישראל, והתבסס על מדגם ארצי מייצג של הציבור הערבי (700 ראיונות פנים אל פנים) ו-85 אישי ציבור ערביים, שמהם 49 פועלים מחוץ לממסד היהודי. את הממסד היהודי הגדיר סמוחה כמפלגות או גופים יהודים, כך שמנהיגי הציבור הערבי שעליהם התבסס הם ראשי המפלגות הערבים.
"המנהיגים רדיקליים הרבה יותר מאשר קהל תומכיהם במספר רב של נושאים", טוען סמוחה, שמצא פערים גדולים בין עמדות המנהיגים הערבים לבין עמדות הציבור הרחב במגזר הערבי בשורה של נושאים: 60.2% מהמצביעים למפלגות ערביות מסכימים שהאזרחים הערבים צריכים לקבל את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הרי שרק 18.2% מהמנהיגים מסכימים לכך. 85.7% מהמנהיגים מגדירים את עצמם כאנטי-ציונים לעומת 32% מבוחריהם. רק 22.4% מהמנהיגים מוכנים שהפליטים הפלסטינים יקבלו פיצוי מתאים ויורשו לחזור למדינת פלסטין בלבד לעומת 65.4% מקרב בוחריהם. 34.7% מהמנהיגים לעומת 7.3% בלבד מתומכיהם מקבלים את השימוש בהפגנות לא חוקיות כאמצעי מאבק.
נתונים נוספים: רק 44.9% מהמנהיגים לעומת רוב מכריע של 82.1% מקהל תומכיהם מסכימים שעם יישוב השאלה הפלסטינית ייגמרו כל התביעות של שני הצדדים והסכסוך ביניהם יסתיים. "יש להניח שהמנהיגים צופים הסדר שהפלסטינים יקבלו אותו באי-רצון ולכן לא יהיה בו סוף פסוק", העריך סמוחה.
הממצאים נותנים תוקף לדעה הנפוצה בקרב היהודים והממסד שההנהגה המרכזית הערבית היא רדיקלית. "אם העמדות של ההנהגה הלא-ממסדית הן יותר רדיקליות מאשר העמדות של מצביעים למפלגות ערביות, על אחת כמה וכמה שהן יותר רדיקליות מאשר העמדות היותר מתונות של מצביעים ערבים למפלגות יהודיות ומהעמדות של הציבור הערבי בכללותו", טען סמוחה, שמסביר את הממצאים: "המנהיגים הערבים הלא ממסדיים נמצאים באופוזיציה קבועה לשלטון ואינם שותפים לקבלת החלטות ולניהול המדינה. ריחוק מאחריות ומעשייה שלטונית מאפשר שמירה על טוהר אידיאולוגי ואינו מחייב הגמשת עמדות והתפשרות. המנהיג המורחק מהשלטון לא יכול לתת פתרונות ממשיים לקהל תומכיו ולכן נאלץ להסתפק בשיווק רעיונות כדי להשיג תמיכה ציבורית".
כל מה שיש לתת זה מחאה וביקורת
לדבריו, התחרות ההולכת וגוברת בין מנהיגים ערבים על תמיכת הציבור הערבי (למשל, בבחירות לכנסת ב-2003 התחרו 5 מפלגות ערביות על הקול הערבי בנוסף למפלגות היהודיות) מהווה מנוף להסלמת עמדות כל עוד כל מה שיש להם לתת לציבור הם מחאה, ביקורת על הממשלה, תמיכה בעם הפלסטיני ותביעות לשינויי מדיניות ומשטר, ולא מינויים, תקציבים, שינויי מדיניות ומשאבים אחרים". מכאן עולה שייצוג ושיתוף הערבים בשלטון עשויים לתרום לקירוב עמדות בינם לבין היהודים.
עוד הוסיף: "הממצאים הפתיעו אותנו במידת העוצמה שלהם. יצאתי מתוך הנחה שיהיו הבדלים, אבל לא עד כדי כך. למנהיגים יש עמדות אוונגרדיות, כיוון שהם רוצים למשוך את הקהל, אבל הקהל שלהם הרבה יותר פרגמטי. הוא מצביע להם כי זו האלטרנטיבה שיש למפלגות היהודיות.
"ניתן למקם את הציבורים על מעין רצף, שבקצה אחד שלו הציבור היהודי, הימני ברובו, שהוא בעל עמדות אנטי ערביות. אחריו - הציבור הערבי שתומך בממסד היהודי, ואחריו - ציבור ערבי שעמדותיו רדיקליות יותר. בסופו של הרצף ממוקמת המנהיגות הערבית של המפלגות והתנועות הערביות".
סמוחה הסביר כי מדובר ב"מצב פרדוקסלי - המנהיגות הערבית הלא ממסדית כה שונה מזו היהודית שהיא לא יכולה להשפיע על המציאות בגלל הפער בעמדות. לכן מאשימים אותה בהסתה ובחוסר אחרחיות. מצד שני, היא זקוקה למנהיגות היהודית כדי להביא לשינוי מדיניות ולשיפור מעמדו של המיעוט הערבי".
לפנייה לכתב/ת 
