ה"בק ווטרס" של קרלה: האור בקצה החרטום

בלי להתכלב, אבל גם בלי חמישה כוכבים, פנינה מרקו חוזרת בפעם השישית להודו ויוצאת לגלות ערים ואתרים חדשים.

הפרקים הקודמים: בומביי , קרלה .

הסירה הקטנה ובה שני החותרים, גברים שחומי עור ורזים, לבושי דהוטי (מרובע בד המסובב סביב המותניים ומקופל בצורה המזכירה חיתול), פילסה את דרכה בתעלה הקטנה היוצאת מחוץ לעיר אלפי. המבוגר שבין החותרים, שמעט שערותיו הלבנות ופיו חסר השיניים העידו על גילו המתקדם, ישב בחזית הסירה וחתר במרץ השמור לצעירים בעלי כושר גופני מעולה. הצעיר שישב בירכתיים היה זה שתפס את תפקיד

ה"מדריך". הוא דיבר אנגלית והורה לשתינו כיצד לשבת כדי שהסירה לא תתהפך וחלילה נאלץ לטבול במימי התעלה, שלא נראו מזמינים במיוחד והזכירו את ימיו הגרועים של הירקון.

היציאה מהעיר קצת הפחידה. חששנו כי לשווא אנו הולכות לשלם 1,000 רופי (כמאה שקלים) על התענוג המפוקפק. האם כך נראות התעלות גם בהמשך? במשך זמן שנדמה כנצח שטנו לאורך מה שנראה כמו בית קברות לסירות וספינות ישנות. הן "חנו" על גדות התעלה בתנוחות שלא השאירו מקום לספק, סביבן הצטבר לכלוך והמראה לא היה מלבב במיוחד.

לפני שנים ספורות, כש"שגעון הודו" שלי רק התחיל, הכרתי בארץ בני זוג מהודו. הגבר בא כאורח הטכניון ואשתו הצטרפה אליו להנאתה. כששמעה על אהבתי להודו, סיפרה לי האישה שהיא ילידת קרלה ואמרה שאני "חייבת לבקר בקרלה ושאם לא אעשה זאת אני מפסידה את אחד המקומות היפים ביותר בהודו". כשסיפרה ותארה בהתלהבות את חמודות ארץ הולדתה, הזכירה שוב ושוב את ה"בק ווטרס", אותן תעלות מים שבזכותן מפורסמת כל כך קרלה בין מטיילי העולם. עכשיו, שרועה על המזרן האדום הפרוס על קרקעית הסירה הקטנה, הבטתי סביב ותהיתי, האם זהו זה?

שיט תעלות: כאילו בפעם הראשונה

החששות היו מוקדמים. לאחר שעה ארוכה של חתירה התחלנו לראות את האור בקצה החרטום. איים ארוכים וצרים (ברוחב המאפשר בניית בית קטן) ועליהם צמחייה טרופית שופעת, חצו נתיבי מים שבמקום אחד היו צרים מאוד ובאופק נפתחו לאגם רחב, או נהר או לגונה. עצי הקוקוס הפוטוגניים נטו לעבר התעלה והשאירו בה את צילם המשתקף במים, שכאן כבר היו צלולים ונקיים.

פיסות בתים הציצו בין הצמחייה הצפופה ופה ושם אפשר היה לראות את הכניסה, המדרגות, ואפילו חלק מתוכו של המבנה. על מדרגות היורדות אל המים ישבו נשים שעסקו במלאכת הבית. האחת רחצה כלים במימי התעלה, אחרת חבטה כביסה על אבן למרגלות ביתה ופה ושם נראו גברים רוחצים או חופפים ראשם. על השביל שבין הבתים שיחקו ילדים ובכל פעם שסירה קטנה או גדולה עברה במקום הם קפצו אל הגדה

ונפנפו במרץ, כאילו זו הפעם הראשונה שעובר כאן מישהו ושהמים האלה אינם נתיב לתיירים מציצנים בעלי מצלמות מתקתקות במרץ. 

ה"בק ווטרס" הם רשת של לגונות, תעלות, אגמים ונהרות הפרושה כמעט לכל אורכו של החוף של קרלה ונכנסת גם עמוק אל תוך היבשת. מדובר במסלול תחבורה לכל דבר, למעבר של סחורות ונוסעים בין חלקי המדינה, אולם מזה שנים מהווה הרשת גם אטרקציה תיירותית. החוויה אינה רק חוויה של שייט בין לגונות ותעלות אלא גם הצצה לחייהם של האיכרים המעבדים את שדות האורז שבעורף בתיהם הצנועים ואל חייהן של בעלות הכנף הרבות המקננות על האיים הצרים וצמחי המים הצפופים על פרחיהם המרהיבים.

בק ווטרס: ממעבורת ועד ארוחות גורמה

כדי לחוות את חווית ה"בק ווטרס" (Back Waters) במלואה, כדאי לבחור באפשרות השיט המתאימה ביותר לרצון ולתקציב. האפשרויות העומדות בפני התייר לתור את התעלות הן מעבורת רגילה, המשמשת כספינת אוטובוס ונעה בין יעדים שונים, כמו לדוגמא מקולאם לאלפי, או מאלפי לקוטיאם. נסיעה בת שעתיים וחצי מאלפי לקוטיאם עולה 10 רופי (שקל אחד) ואפשר כמובן לרדת בכל תחנה בכפרים שבדרך, ויש הרבה כאלה.

אפשרות נוספת, בה אנחנו בחרנו, היא לקחת סירה פרטית קטנה ללא מנוע, עם משיט אחד או שניים. כך גם תורמים לאיכות הסביבה, כי המנועים הרבים הפועלים בתעלות כבר גרמו נזקים סביבתיים רבים. מחיר: כ-200 רופי לשעה וצריך בערך כחמש שעות כדי להקיף את המקומות המעניינים סביב אלפי ולחזור לתחנת המוצא.

שיט בסירת מנוע עולה כ-300 רופי לשעה (בשל מחירו הגבוה של הדלק) ויש דרך יקרה עוד יותר והיא לשכור בית סירה עם חדר שינה אחד או יותר (עד עשרה חדרים, למיטב ידיעתי). החדרים מרוהטים בפאר, השיט כולל ארוחות מלאות (אומרים שהן ארוחות גורמה) ואפשר

לשכור את הסירה ללילה אחד או ליותר. מחירה של סירה עם חדר שינה אחד - כ-4,500 רופי ללילה (קצת למעלה ממאה דולר).

כאמור, אנו בחרנו בשיט הפרטי והשקט. יצאנו אחר הצהרים וחזרנו לאחר שקיעה. למחרת נסענו במעבורת לקוטיאם, והפעם התחלפו התפקידים בינינו לבין המקומיים: ישבנו במקומנו בסירה, שתי נשים בוגרות, זרות, שונות, והמקומיים שישבו סביבנו בהו בנו במשך שעות ולעתים גם הצביעו וצחקו.

ביום המחרת לקחנו את המעבורת הנוסעת לקולאם ועוברת באמריטפורי, האשראם של "האם המחבקת". הנסיעה הייתה מתישה למרות שזו הייתה מעבורת שבה נסעו רק תיירים ורובם ישבו בקומה השנייה, כשאנו תפסנו "שטחים נרחבים" של ספסל מרופד בקומה התחתונה. חמש שעות שמענו את טרטור המנוע, בהינו בנוף וניסינו לשנות תנוחות ישיבה, כדי לרענן את שרירי הישבן והרגליים. לבסוף, בשעות אחר הצהרים המאוחרות, ירדנו באשראם באמריטפורי, שם שהינו שלושה ימים בתנאי מגורים ספרטניים, כצפוי במרכז רוחני.

קוצ'ין: לקחת את הזמן

היעד הבא שלנו: קוצ'ין, המרוחקת רק כשעתיים נסיעה ברכבת מאמריטפורי. החלק של קוצ'ין בו מתרכזים רוב התיירים הוא פורט קוצ'ין. כאן נמצאים רוב האתרים ההיסטוריים ורוב האטרקציות התיירותיות של העיר, וגם קצת יותר תיירים ישראלים.

את הזמן בקוצ'ין אנו לוקחות לאט. פורט קוצ'ין ואזור מטאנצ'רי הנמצא בסמוך לו ובו ממוקמים בית הכנסת היהודי העתיק והרובע היהודי, הם אזורים נעימים שמלאכת שיפוץ נרחבת נערכת בהם גם בימים אלה. נוח ונעים לטייל כאן סתם כך ברגל לפנות ערב או בבוקר, לאורך הטיילת שעל חוף הים, לצפות ברשתות הדייג הסיניות דמויות המפרש, המופעלות באמצעות מערכת משקולות אבנים המורידה ומעלה אותן עם שלל

הדגים (הדל). אוהבי הדגים בוחרים להם דג שעד לפני שעה קלה שחה לו לתומו בים הפתוח, ועכשיו הוא מונח על הדוכן יחד עם חבריו. לאחר שבחרו דג, טבח המסעדה, אחת מבין הרבות שבמקום, מכין ממנו ארוחה.

בוקר אחד בחרנו לפתוח את היום בארוחת בוקר במסעדת "קשיו ארט קפה", המוזכרת בספרי המטיילים כמסעדה אופנתית בסגנון שינקינאי. נכנסנו אליה דרך אולם גלריה בו הוצגו רישומים יפהפיים. השולחנות המסוגננים בחדר הפנימי עשויים מ"רגליים" של מכונות תפירה ישנות. העיצוב המעודן והיאפי של המקום באמת מזכיר מסעדות בשינקין, אולם מה רבה הייתה האכזבה כשהוגש לנו תפריט ארוחת הבוקר, לאחר שחיכינו זמן רב לשולחן שיתפנה: הארוחה הייתה אחידה ואין אפשרויות בחירה – פרוסות חתוכות (יפה) של פירות שונים, שתי פרוסות טוסט מלחם מקמח מלא, צלוחית חמאה וצלוחית דבש. הגיוון היחיד הוא סוגים שונים של קפה ותה. נשארנו ואכלנו, אבל לא חזרנו שנית. זהו בית קפה "חד פעמי" תרתי משמע.

יש באזור פורט קוצ'ין בתי מלון ברמה בינונית ומעלה, וישנם "בתי הארחה" הממוקמים בבתים פרטיים של תושבי המקום שמציעים לעתים גם ארוחות ביתיות בהזמנה

מראש. מחירי החדרים לא זולים במיוחד, יחסית להודו. חדר סביר לזוג עולה בסביבות ה-450-600 רופי ומעלה.

אפשרויות הבילוי והתיור בקוצ'ין הן לא רבות, ובכל זאת היא אחד המקומות המתויירים ביותר בקרלה. גם מכאן אפשר לקחת סירות ולשוט ב"בק ווטרס". השיט מכאן מתחיל במרחק של כ-35 ק"מ מהעיר ומחיר הסיור כולל הסעה במכונית עד לסירה. המחירים כאן זולים קצת יותר מאשר באלפי. לדוגמא: שיט בן 3 שעות בסירה קטנה עם עוד תיירים - 300 רופי. שיט בן 7 שעות הכולל ארוחת צהרים – 450 רופי וסיור כפרים בן 9 שעות, כולל שיט ושתי ארוחות – 750 רופי.

בין האתרים בפורט קוצ'ין ובמטנצ'רי צריך להזכיר את ארמון מטנצ'רי שנבנה על ידי הפורטוגלים ב-1555 וניתן לראג'ה של קוצ'ין ומשמש כיום כמוזיאון ובו ציורי קיר מרשימים מהמיתולוגיה ההודית. עוד אתר חשוב הוא בית הכנסת היהודי פרדס שנבנה ב-1568, נהרס ונבנה מחדש, והרובע היהודי שבתיו בני הקומה או שתיים ממלאים חנויות לעתיקות ומזכרות לתיירים. עוד אזכיר את כנסיית פרנציסקוס הקדוש, הנחשבת לעתיקה ביותר בהודו ובה היה קבור ואסקו דה גאמה במשך 14 שנה, עד שעצמותיו הועברו לליסבון.

קוצ'ין מספקת גם מיגוון תוכנית לשעות הערב כולל ערבי מוסיקה וריקודים מקומיים. אנו בחרנו לצפות בהצגת קאתקאלי ובתהליך האיפור של השחקנים לפני ההצגה, ובהופעת ריקודים מסורתיים הכוללת הסברים על מקורם של הריקודים ומהותם.

• הפרק הבא: מונר, עיירת "היל סטיישן" גבוה בהרים.  
• עוד על מסעותיה של פנינה מרקו בהודו ניתן לקרוא ב"צ'אי שופ של פנינה"