ירידת אתיופיה: צעירי העדה נוהרים לניו יורק

"תמיד ימקמו אותך במשבצת של האתיופי המסכן"        (צילום: שירה אגמון)

ברהני: "תסתכל איך מציירים את האתיופי הממוצע בכלי התקשורת. בכתבות תמיד מתארים את האתיופי בהקשר של עליבות, עוני ומסכנות. כשעבדתי בחברת יהלומים בניו יורק, פגשתי ישראלים מצפון תל אביב. הם אמרו לי ברחמים שהעדה שלנו מאוד מסכנה. זה לא נכון, כי יש גם אתיופים שפילסו את דרכם להצלחה, אבל מצד שני, בישראל כל אחד מכיר מישהו בעמדה בכירה או שהסבא שלו סידר לו עבודה. לאתיופים אין רשת של אנשים שיכולם לסדר להם עבודה. הם צריכים להילחם מאפס ועדיין, בשלב מסוים הם נחסמים. המערכת הרקובה לא מאפשרת להם להיקלט".

אבל גם לתחושת החופש המשחררת של ניו יורק היה גבול, והמהגרים החדשים קיבלו מפעם לפעם תזכורת לכך שהם אולי התרחקו מישראל, אבל גם בארצות הברית יש לא מעט ישראלים שמסתכלים עליהם מלמעלה. זו הסיבה לכך שהם

מרגישים בבית דווקא בהארלם או בשכונות אחרות של אפרו-אמריקאים, שם הם בוחרים לגור.

קהתי דווקא ניסתה תחילה לגור בשכונה של יהודים וישראלים בברוקלין. "כל בוקר, כשהלכתי למכולת", היא נזכרת, "כולם הסתכלו עלי במבטים מנוכרים וקרים, אז ברחתי משם". גם ברהני חוותה את ההתנשאות הזו במפגשים עם ישראלים. "הם שאלו אותי בתמימות גמורה, 'מה, גם אתיופים יכולים להגיע לארצות הברית?' אמרתי להם שיתפלאו, אבל אפילו אתיופים יכולים לקנות כרטיס טיסה".

ברהני: "ברור שיש גזענות, אבל היא לא מושחזת וישירה כמו בארץ". "אני לא מרגישה את הגזענות פה, לפחות לא ביומיום", מוסיפה קהתי. "השחורים גורמים לי להיות יותר גאה במי שאני. אני אפריקנית אמיתית, וזה נחשב פה שווה ואותנטי".

מתקשרים בפיגועים

ברהני: "אני לא מעודדת אף אחד לרדת מהארץ, אבל כשאני הגעתי לכאן לא היה לי למי לפנות ועם מי לדבר. היהודים המקומיים היו מאוד קרים ומנוכרים ולא עזרו לי. אני חושבת שזה טוב להעניק הכוונה בסיסית לחדשים שמגיעים לכאן, שלא יסתובבו ויחפשו את עצמם".

קהתי: "למה הפנינו עורף? בארצות הברית חיים הרבה ישראלים ויהודים. המשפחה שלנו עדיין חיה בארץ, אני שרתתי בצה"ל, בכל פעם שיש פיגוע אני מתקשרת לארץ ובוכה. אבל מה תעזור הישיבה שלי בישראל? גם את הרוסים הביאו לישראל, והם קיבלו סל קליטה ודיור בעוד שאותנו שיכנו בקרוונים. הרוסים אפילו לא נשארו שנה בישראל, הם לקחו את הכסף וברחו".

"כשאתה מתבונן מבחוץ, יש לך זווית ראייה מפוכחת יותר. יש לנו הרבה מה ללמוד מהמאבק של השחורים בארצות הברית ומהדרך בה הם השיגו שוויון זכויות".

קהתי: "בהתחלה ניסו לשכנע אותי לחזור, אבל היום האחיות שלי אומרות שאין לי מה לעשות בארץ, שעדיף שאחיה פה. המשפחה שלי חיה בארץ ואני מאוד רוצה לבקר אותה, אבל לא להישאר שם". "אמא שלי לוחצת עלי שאחזור", מעיד גרמאי. "כבר שמונה שנים שאני אומר לה 'בשנה הבאה'. מה לעשות שבניו יורק, להבדיל מבישראל, לא משנה לאף אחד מי אתה ומה אתה. אפילו את הערבים אוהבים פה".