854 עמודים של מעוף
הוא חיכה בתחתית הערימה חודשיים, על כל 854 העמודים שלו, עד שהגיע הזמן שלו, וטוב שכך: "מעוף העורב" של אן-מרי מקדונלד הוא ספר משובח שיעשיר את עולם הקריאה שלכם. אל תתנו לו לחכות
אני מניחה שדברים דומים נאמרו לוויקראם סת' כשהגיש לסוכן שלו כתב יד ענק, וקרא לו "שידוך הולם". זהו אפוס ענק
שמתרחש בשנה בחייה של נערה הודית בת 19 בחיפוש אחרי בחור מן הכת הנכונה, שנה שכל יום בה וכל פרט בה מתועד בקפדנות ובאהבה ובקצב שמתאים לקוראי המאה ה-19, יותר מאלף ומאתיים עמודים. אני מניחה שנאמרו לסת' כמה דברים על בעיית האורך, ואחר כך כל הצדדים הסכימו באלגנטיות שמדובר ב"רומן דיקנסיאני", כלומר – שהאריכות מוצדקת מתוך איכות הטקסט, עושר רבדיו, האקזוטיות שלו. עובדה: הספר התקבל בהערכה ביקורתית רבה מאוד ובאהבה לא פחותה של המוני קוראים.
כשהתחלתי לקרוא את "מעוף העורב" של אן-מרי מקדונלד, מייד קיוויתי שהנס של סת' יתרחש שוב לקוראי עברית שיבחרו לבלות איתה את החורף, לאט-לאט ותוך התיידדות שהופכת מבלי משים לסוג של התמכרות: גם לקצב, גם לעולם, גם לעושר הדילמות שהיא מפזרת במהלך סאגה משפחתית, סיפור של דור, מסע אפי בעקבות שקרים וסודות בתולדות המחצית השנייה של המאה העשרים.
האוזן של השכן כרותה יותר
בוגרי "קטיפה כחולה" של דיוויד לינץ' יודעים, שפסטורליה כפרית בצבעי טכניקולור היא בסך הכל מסווה לאוזן הכרותה בדשא של השכן. לו הספר היה עוסק רק בפרשת רצח, שאכן עומדת במרכזו, אפשר היה לוותר על 500 עמודים בקלות: אבל "מעוף העורב" מספק גם לקורא המתכרבל הרבה יותר מסך כל חלקי העלילה שלו. הספר נפתח כשמדלן מקארתי, גיבורה בת שמונה, עוקרת עם משפחתה לסנטראליה – בסיס של חיל האוויר הקנדי, מעט לפני פרוץ משבר הטילים הקובני, בעידן שבו אנשים ישרי דרך האמינו בכל לב שמכוח ערכיהם, נימוסיהם ושיניהם המצוחצחות יפה לא יאונה להם כל רע.
האמונה הזאת, והאופטימיות של דור הבייבי-בום, משותפת למדלן ולקצין הג'נטלמן המתפקד בשעות הפנאי המועטות שלו כאביה. אן-מרי מקדונלד בונה לאט לאט את הספק המכרסם בשתי הדמויות הללו כשמדלן הופכת לקורבן להתעללות מינית – וכשאביה מגלה שבשמה של הפטריוטיות שלו, הוא נאלץ למכור לפחות מחצית מנפשו לשטן.
אחר כך יתרחש רצח. "מעוף העורב" אינו סיפור בלשי, וגם לא דרמה משפטית. זהו ספר על הגוונים המתנגשים והשקריים שבהם אנשים נאלצים לצבוע לעצמם את מציאות חייהם כדי לשמור על שפיות, על כבוד עצמי ועל תחושת ערך בזמנים קשים, כשהערכים הטובים, החיוכים המוארים והחיים ההגיוניים נפרעים לגמרי. השקרים והסודות יובילו את הגיבורים שנים ארוכות לאחר המעשים: הם יתנחלו בנשמות שלהם ויטילו צללים ארוכים מאוד על עצם המאבק לנהל חיים נורמליים. הייתי רוצה לומר כאן יותר על פיתולי העלילה, אבל עדיף להשאיר את ההפתעות ארוזות בתוך הספר, ואז לקרוא ולראות כיצד מקדונלד מובילה את מי שמתמסר לה בבטחה וביד נאמנה לעבר תהומות שלא חשדו כלל בקיומם.
ואיך היא עושה את זה? בעיקר בשלושה קולות, של מדלן, של מימי אמה ושל אביה. הקול הפנימי של מדלן הוא נס ספרותי לא קטן, כי בדרך כלל העולם הנגלה מבעד לעיניה של תודעה ילדית הוא מצומצם, חלקי ונוטה לשעמם. אבל מדלן היא אחת הגיבורות היותר-מרתקות שתפגשו בעולם הילד, מפני שמק'דונלד יודעת לקשור בין הבלחים של ראייה טריוויאלית לבין הפוליטיקה הסבוכה של עולם הילדים, ובינה לבין חומת החרדה והשתיקה בדרך לעולמם של המבוגרים.
גם הקולות הבוגרים אמינים מאוד, מפני שמקדונלד לא מוותרת להם על חולשה וצביעות, הבזקים של רוע וניצול, נרקיסיזם וסנטימנטליות, הפכפכות וחנופה: מפרק לפרק ההיכרות איתן הופכת לאינטימית יותר ויותר, ואליה מלווה תחושה שכבר אי אפשר לשפוט את מעשיהן ומחדליהן באותו איזמל חד וחסר סבלנות של קוראים-ספרינטרים. כאן נחוץ אורך רוח, והמחברת פשוט כופה אותו בעדינות על הקורא ומובילה אותו להכרעות מוסריות משלו בדילמות של משפחת מקארתי. הן לא יהיו בהכרח הכרעות טובות יותר, וגם בזה כוחו של "מעוף העורב": יש בקריאה בו שיעור טוב מאוד בענווה.
עוד הישג נדיר של מקדונלד הוא היכולת להחיות את ראשית שנות השישים באופן שלא מוכר לצרכנים היסטוריים של "משפחת בריידי". לא מדובר רק בפרטי הטריוויה, באופנה, במצב הרוח הלאומי או בעולמם החברתי של בנות שמונה. מקדונלד משחזרת יקום שלם של עמדות והתניות תרבותיות בזהירות, בדיוק ובהשתדלות מתמדת – ומוצלחת – לשחק בין גילוי לכיסוי, שקר וערכי אמת, אורות וצללים של משמעות.
"מעוף העורב" אינו ספר פורץ דרך או קאנוני. הוא שייך למדף של המשובחים-המפתיעים, אלה שאי אפשר להתהדר בקריאתם, אלא רק להתעשר, עושר פנימי של חסד ששמור למי שייצא למסע, לא ייבהל מן האורך ויגיח בסופו קצת יותר חכם, קצת יותר מנוחם.
