הקול קול חמאס, הידיים ידי בוש

נשיא ארצות-הברית שלל אתמול כל אפשרות לדיאלוג דיפלומטי עם חמאס, קודם שזה יבטל את קריאתו להשמדת מדינת ישראל. אך בפתיח לדבריו הוא מצא לנכון להשתבח בתהליך הדמוקרטי, שבכלל איפשר את הבחירות הפלסטיניות. כמי שכבר התייחס בגאווה לא מוסתרת להצלחות דמוקרטיות אחרי הבחירות לפרלמנטים באפגניסטן ובעיראק, מעורר בוש שוב שאלה נוקבת: האם באמת האסטרטגיה האמריקנית הכופה תהליכי דמוקרטיזציה בעולם השלישי בכלל - ובזה האיסלאמי בפרט - רצויה מבחינת האינטרס של העולם והתרבות המערבית?

מנקודת המבט הנוכחית, התחושה היא כי גישת הממשל הנוכחי בעניין זה - נכשלה. ייתכן ולנו, כמי שיושבים בלב הסערה לאורך עשרות שנים ומכירים מקרוב את התרבות והפוליטיקה הערבית-איסלאמית, אין האמונה, אורך הרוח והסבלנות שמעצמת-על יכולה להרשות לעצמה, ודאי כאשר מוסדות השלטון שלה ואוכלוסייתה מרוחקים ממוקדי הקונפליקטים בעולם האיסלאמי. כמעט חמש שנים לאחר האירוע המעצב של נפילת התאומים, ראוי שגם וושינגטון תשאל את עצמה: האם הרצון לממש חזון נאיבי של הפצת ערכי התרבות האמריקנית מעבר לים (חזון אמיתי, או שמא כיסוי לאינטרסים גשמיים הרבה יותר קונקרטיים?) אכן מביא תועלת, או שמא ניזקו רב מכך?

ספק אם ניצני השינוי באפגניסטן, לאחר כארבע שנות "הרצה", מצדיקים את ההשקעה אדירה שם. גם ה"כיסוי" שמעניקים המשך המלחמה באל-קאעידה והחיפוש אחר בן-לאדן לא הוכיח את עצמו. בעיראק הסתיים אמנם הליך הבחירות, אך ספק רב אם ממשלה המושתתת על רוב שיעי היא משאת נפשו של העולם המערבי. הקרבה הפוטנציאלית לאיראן ולקו הקיצוני שהשיעה מנסה לקדם באזור היא במפורש סיבה לדאגה. ובשטח, המצב חמור ללא תקנה: הצבא האמריקני חצה מזמן את קו אלפיים ההרוגים, בעוד העם העיראקי וכוחות הביטחון שלו שילמו מחיר כבד עוד יותר. המשך הפעילות הטרוריסטית - בהיקף ואינטנסיביות שלא היה ואין דומה לה בשום מקום אחר - ודאי לא צפוי להטות מטה את גרף הנפגעים. כל זה מעורר סימן שאלה ענק, האם ניתן בכלל לייצב מוסדות שלטון דמוקרטיים ולכונן כוחות מקומיים, שיהיו מסוגלים לקחת על עצמם את האחריות לביטחון עיראק החדשה בעתיד.

אם נחזור לחצר הקרובה שלנו, נראה כי גם כאן אסטרטגיה זו עומדת לפשוט רגל. לא יהיה בוטה מדי להניח, כי הייתה זו רוח הדמוקרטיזציה שנשבה מכיוונה וושינגטון, אשר הכתיבה הסכמה ישראלית להשתתפות חמאס בבחירות. נראה כי גם אם היה בירושלים מי שסבר שיש לאסור את השתתפות הארגון בבחירות, במישרין או בעקיפין (פשוט לבטלן) - לא היה בכוחו להתמודד עם התכתיב האמריקני בסוגיה. בגישה האמריקנית הייתה ודאי גלומה ההנחה, שכניסת החמאס לזירה הפוליטית תיעשה באופן מדורג, ככוח פרלמנטרי צנוע, שלא יהיה בכוחו לשנות את קווי השלד של הזירה הפוליטית הפלסטינית, כולל לא בהתייחסות המדינית לישראל. האמריקנים כנראה גם סברו, כי כניסה מודרגת לזירה הפוליטית תרכך את עמדות היסוד של הארגון, ותאפשר במהלך הזמן השתלבות מתונה שלו בדיאלוג עם ישראל. אך מי שלוקח סיכון - עלול גם להיכוות.

מה שמסתמן הבוקר כניצחון החמאס הינו כוויה עמוקה וצורבת מאוד - וזאת לא בשל הכישלון הסוחף של המדיניות שאיפשרה זאת, אלא בשל המשמעויות הצפויות לישראל, במציאות של ממשלה פלסטינית המונהגת בידי "תנועת ההתנגדות האיסלאמית". והנה לכם שוב תוצאותיה העגומות של הדמוקרטיזציה הכפויה של ארצות-הברית באזור: ישראל תצטרך שוב לשאת בעול התוצאות מקרוב, בעוד שוושינגטון תמשיך לשבת שפי מנגד (לפחות גיאוגרפית).

אך אולי ב"הפוך על הפוך", בכל זאת יצא מתוק מעז, ודווקא במציאות של חמאסטן מנגד, יתפתחו כאן דברים חיוביים. ראש הממשלה הבאה, איסמעיל הניה, אמנם לא מתכוון לפרק את הארגון מנשקו, אך הוא ילמד מהר מאוד כי דברים שרואים מכאן לא רואים משם, ויידרש למדיניות מתונה כלפי ישראל. אפילו מחמוד א-זהאר, מראשיה הקיצוניים של החמאס, אמר אתמול כי אינו פוסל אפשרות להסדר זמני עם ישראל, מבלי להכיר בה. ניתן לחתום על הסדר ביטחוני, מדיני וכלכלי תמורת "הודנה", הוא אמר. הנה כי כן, אפשר שדווקא עם ממשלת חמאס, עשויה ישראל ליהנות משקט של הפסקת אש ממושכת, ו/או לקבל לגיטימציה לביצוע התנתקות נוספת, בדרך לעיצוב גבולות הקבע של המדינה.

תא"ל (מיל.) ד"ר יוסי בן-ארי, מנהל משותף של היחידה האסטרטגית של איפקר"י (המרכז הישראלי-פלסטיני למחקר ומידע), שימש בעבר בכיר בקהילת המודיעין ומדריך ראשי של המכללה לביטחון לאומי