ניו יורק: "וויסקי כפול בבקשה, כמו של המינגוויי"

מגיעים לניו יורק ומתרפקים על הסלבריטאים של פעם? מה הבעיה, לכו ללגום איתם צ'ופ בירה בחבית. הם אומנם כבר לא בחיים, אבל הברים בהם ישבו פועלים כרגיל. כך למשל אפשר לשתות בירה במקום בו שתה את עצמו למוות המשורר הוולשי הידוע דילן תומס, ומה יותר מענג מאשר להישען על הבר ולהגיד לברמן "וויסקי כפול בבקשה, כמו של המינגוויי".

כל מה שצריך לעשות כדי להכיר את המקומות ההיסטוריים האלה זה להצטרף לאחד הטיולים הרגליים המתפרסמים מדי שישי במוסף "ניו יורק טיימס". נקודת המפגש לסיור הרגלי בלואר מנהטן היא ליד ה"ווילג' סיגר", חנות סיגרים הסמוכה לתחנת הרכבת התחתית "כריסטופר סטריט" והשדרה השביעית. המדריך פותח בסקירה של אזור גריניץ' וילאג', המזוהה זה מאה שנה כמקום מגוריהם של אמנים, סופרים ואנשי הבוהמה של ניו יורק. היוקרה מתבטאת כמובן גם במחירי הנדל"ן: באחד הרחובות הקטנים הראה לנו המדריך בית עתיק בן ארבע קומות שכל רוחבו אינו עולה על שלושה מטרים – מה שלא הפריע לו להימכר באחרונה בלא פחות מ-9 מיליון דולר.

דילן ו"חברים"

הבר הראשון במסלול נמצא מעבר לתחנת הרכבת התחתית ברחוב כריסטופר, והוא נקרא "קָטְל אוף פיש" (קומקום דגים...). המקום היה עמוס באוהדים נלהבים שהריעו בהתלהבות לקבוצת הפוטבול שלהם, ה"ג'ייאנטס", ששיחקה נגד דאלאס. ב"קטל אוף פיש", אם כי לא במיקומו הנוכחי (הבר המבוקש נדד שלוש פעמים מאז נוסד) נהג בוב דילן לדפוק את הראש בשנות השישים של המאה שעברה.

ממש בשכנות שוכן "סטונוול אין", שהפך למשכנם המובהק של ההומואים והלסביות של גריניץ' וילאג'. הבר נכנס להיסטוריה של העיר כאשר בשנות השישים פרצו ממנו מהומות ה"עליזים", שמחו על קיפוח ואפליה כלפיהם.

הרחובות הקטנים בסביבה צולמו לעייפה לסדרות טלוויזיה פופולריות, כמו "חברים" למשל. מפיקי הסדרות מעדיפים לעבוד כאן מכיוון שקל יותר לסגור את אחד מהרחובות הקטנים ולהפוך אותו לאתר צילומים מאשר לסגור את השדרה החמישית. המנטליות הסולידית של תושבי האזור תורמת לאופן הידידותי בו מתקבלים צוותי ההסרטה.

המינגוויי וסטיינבק

בר "צ'ומליס", שהוקם בתחילת המאה ה-20, נחבא ברחוב שקט ונראה מבחוץ תמים למדי. הסיפור האמיתי שלו מסתתר בכניסה הנסתרת שלו – מחילה בחצר הבית שדרכה היו מתגנבים אליו שוחרי הבירה והאלכוהול בתקופת היובש האמריקנית, בשנות ה-30 של המאה שעברה, כאשר אסור היה למכור משקאות אלכוהוליים.

היובש הזה הביא יותר מכל לפריחתו של העולם התחתון האמריקני ולהופעתם של גנגסטרים מסוגם של לאקי לוציאנו, אל קאפון וקולגות יהודים כמו מאיר לנסקי ובאגסי סיגל. בניו יורק עבד העולם התחתון שעות נוספות כדי לספק את הביקוש, ובר "צ'ומליס" שימש אתר מקובל לבילוי ערב בשתייה הרחק מעיניהם החשדניות של השוטרים. כדי להיכנס לבר צריך היה להצטייד בסיסמה מוסכמת ולחמוק דרך הכניסה הסודית בחצר האחורית. היתה גם דרך מילוט חשאית, שאיפשרה לשתיינים לברוח בעת פשיטה משטרתית.

היום אין בעיה להיכנס לבר דרך הכניסה הראשית. ניתן לשתות בו בירה מקומית הקרויה על שם כבאי חובב בירה, שנהרג באחת השריפות בעיר. לא רק כבאים נהגו לבלות כאן, גם לא מעט סופרים. ארנסט המינגוויי, למשל. וגם סקוט פיצג'רלד, ג'ון סטיינבק והמחזאי יוג'ין אוניל. כולם נהגו להרים כוסית (ועוד אחת, ועוד אחת) בבר המעניין הזה.

הבר האחרון במסלול הוא "ווייט הורס". כאן פצח המשורר דילן תומס בחינגת שתייה שהובילה להתמוטטותו ב"מלון צ'לסי" המפורסם, ומאוחר יותר למותו. מכיוון שבעבר נאסר על כניסת נשים למקום, נוספו אליו חדרים צדדיים שאליהם הורשו בני המשפחות של הלוגמים הגבריים להיכנס.

אחרי שלגמנו קצת יותר מדי, חזרנו מתנדנדים למאה ה-21. מחיר סיור כזה הוא 13 דולר, ועל הבירות מוציאים בדרך כלל סכום כפול.