על לווייתנים ונגיפים
הנגיף והלווייתן מספרים, כל אחד בדרכו, כיצד מעבר מדור לדור תוך השתנות מוביל ברבות הימים להופעת צורות חיים חדשות. כל אחד מהם מאשר בדרכו-הוא את האמת שבאבולוציה. מתוך הספר "כמעט כמו לווייתן"
בסקר דעת קהל משנת 1991, אמרו מאה מיליון אמריקנים שהם מאמינים כי "אלוהים ברא את האדם, בצורה הדומה מאוד לצורתו הנוכחית, בזמן כלשהו בעשרת אלפי השנים האחרונות." רובם המכריע לא ראה טעם להתנגד להוראת תורת הבריאה בבתי-הספר. אנשים אלה הם ממשיכיה של מסורת ארוכה. טקסט משנת 1923, "הגיהינום ובית-הספר התיכון", מצהיר כי: "הגרמנים שהרעילו את הבארות והמעיינות בצפון צרפת ובבלגיה, ונתנו לילדים ממתקים מורעלים, היו מלאכים בהשוואה למחברי הספרים ולמו"לים המרעילים את הספרים שנלמדים בבתי-הספר שלנו... לאחר הגירוש מגן-עדן, האבולוציה והוראת האבולוציה בבתי-ספר הממומנים על-ידי משלמי המסים, היא הקללה הגדולה ביותר שירדה אי-פעם על הארץ".
כך באמריקה, ומה אצלנו? בתוכנית הלימודים בביולוגיה שהיתה נהוגה בבתי הספר התיכוניים בישראל עד שנת 2002, היו תשעה מקצועות בחירה. אחד מהם היה אבולוציה. מספר המורים שבחרו ללמד נושא זה בין כתה י' ל-י"ב היה זעיר.
לדברי מחבר הספר, חוסר סובלנות כזה הוא חדש. בסוף המאה התשע-עשרה רק מעט אנשי דת התנגדו לרעיון האבולוציה. למרות פרסומו של כתב פלוגתא שמחה בתוקף נגד "טבלת יוחסין שראשיתה תקועה בבוץ, קוף יושב באמצעה וכופר בזנבה", רובם היו מוכנים להסכים לפשרה בין "מוצא המינים" לתנ"ך. הצביעות האמיתית, האגרסיבית, הופיעה בזמננו.
תנועת הבריאה של היום היא חלק מעידן מנצח של בוּרוּת חדשה המשתלט במקומות רבים, ובמיוחד בארצות-הברית.
ההשקפה האבולוציונית בדבר מוצאם של לווייתנים, בני-אדם או נגיפים, היא פשוטה בתכלית. מאחר שמספר הפרטים הנולדים מכל מין גדול בהרבה מהמספר שיכול לשרוד; ומאחר שבשל כך מתרחש מאבק בלתי פוסק לקיום, נובע מכך כי כל יצור השונה ולוּ בפרט קל ביותר המקנה לו יתרון - בתנאים המורכבים והמשתנים של החיים - ייהנה מסיכוי טוב יותר לשרוד, ובכך יִיבַּרר באופן טבעי. בשל קיום התורשה, כל זן שנברר נוטה להעביר את תכונתו החדשה, השונה, לצאצאיו. בשינוי נוסח קליל, אלה הם דבריו של דרווין בספרו. סטיב ג'ונס, ההולך בעקבות דרווין, מספר מחדש את סיפורה של האבולוציה תוך שהוא מראה כי כל יצור, קטן או גדול ככל שיהיה, כפוף לפעולתה הבלתי נמנעת.
כך, הביוגרפיה של נגיף האיידס, התוצר החדש ביותר והזעיר ביותר של הטבע, ידועה כמעט בשלמותה, ואילו זו של הלווייתן - היצור הגדול ביותר שנראה אי-פעם - מקוטעת, אך בתוך-תוכם הם בעצם דודנים. נגיף האיידס הוא תהליך שינוי הנִצפֶּה מבעד למיקרוסקופ, ואילו הלווייתן הוא תהליך הנצפה במבטים חטופים, אחת לכמה עידנים, מבעד לטלסקופ ביולוגי. ג'ונס לא מדבר רק אל ביולוגים; מקבילות לתהליך האבולוציה, שיכולות לדבר אל כל אדם קורא, נמצאות בתחומים מגוונים להפליא.
בדוגמאות מלאות הומור מראה ג'ונס כי מעבר מידע בגנים דומה למעבר מידע באמצעות מילים. לגבי שניהם, אבולוציה היא בלתי נמנעת. רסיסים מכתבי העבר - מאובני שפה - וכמה הנחות נועזות שמניחים החוקרים בדבר קצב ההשתנות של מילים, מצביעים על קשרי משפחה בין לשונות. הצרפתית והאנגלית, למשל, נפרדו זו מזו לפני זמן קצר למדי (הרי בעיניו של דוּמא, האנגלית לא היתה אלא צרפתית מבוטאת רע); וככל שהדבר נשמע מוזר לאנגלים, אין שום דבר מיוחד בשפה הוולשית. היא נפרדה מאחותה האנגלית זמן רב לאחר שהסינית נפרדה משפת האֵם הקדומה המשותפת לכל השפות. השפה היא המפתח להיסטוריה. אילו דיברנו כולנו אותה שפה - סינית, וולשית, או אנגלית - ולא היו בידינו שום עדויות מן העבר, לא היינו יכולים לדעת מנין צמחה שפתנו המשותפת. אולם איננו דוברים אותה שפה. במקום זאת, המעבר מדור לדור, על השינויים הכרוכים בו, חושף את הביוגרפיה של השפה ופורש את ההיסטוריה של דוברי השפה.
נגיף האיידס מכיל בהיסטוריה הקצרה שלו את הטיעון המוצג בספר "מוצא המינים", בשלמותו: וריאציות, מאבק להישרדות, וברירה טבעית. הגיאוגרפיה של כדור הארץ מספרת חלק מסיפורו, וכמוה גם המאובנים; והגנים שלו מקשרים בינו לבין קרובים-רחוקים, אשר לכולם היה אב קדמון משותף בעבר הרחוק. כך חושפים הגנים היררכיה מסודרת, של קבוצות בתוך קבוצות, שכל אחת מהן היא עדות למוצא ממקור משותף בעבר ההולך ומתרחק.
לווייתנים, ככל היונקים, נושמים אוויר ונותנים חלב. מתי פנו אל הים, ומה היו לפני שעברו לשם? שרידיהם של יצורים שנכחדו מציינים כל צעד במעבר מהיבשה לים. עדות המאובנים זוכה לתמיכה מצד עדוּת הגֶנים. אם הלווייתנים ימשיכו להתקיים, אפשר שההיסטוריה שלהם תהיה מובנת לנו בקרוב כפי שמובנת לנו היום ההיסטוריה של נגיף האיידס. הטכנולוגיה של המחקר דומה מאוד, וההיגיון האבולוציוני זהה.
הנגיף והלווייתן מספרים, כל אחד בדרכו, כיצד מעבר מדור לדור תוך השתנות מוביל ברבות הימים להופעת צורות חיים חדשות. כל אחד מהם מאשר בדרכו-הוא את האמת שבאבולוציה. אף שדברים רבים עדיין מעורפלים, לא נותר עוד ספק קל שבקלים, לאחר מאה שנים של חקירה שקדנית ושיקול דעת, כי ההשקפה שהחזיקו בה בעבר חוקרי טבע רבים - שכל מין נברא יחיד ומיוחד לעצמו - השקפה זו שגויה מן היסוד.
כפירה באמת מטעמים של אמונה דתית בלבד, משפילה ומבזה את המדע ואת הדת באותה מידה. זו היתה טענתו של גליליאו. משנדרש להסביר את השקפותיו ואת הניגוד שבינן לבין כתבי הקודש, טען כי אין לכנסייה ברירה אלא להסכים עם תגליות המדע. יהיה זה, כך אמר, "נזק נורא לנשמות האנשים, אם ימצאו עצמם משוכנעים בדרך של הוכחה בנכונותו של דבר, שהאמונה בו תיחשב להם לחטא." המאמינים בבריאה עדיין אינם מישירים מבט נוכח עובדה זו.
יש עוד צורה של התכחשות לאבולוציה: אותו מכלול של הגות במדעי החברה, המתיימר לגייס את תורת האבולוציה כגורם מאשר לתורות חברתיות, המכונות בהכללה, "דרוויניזם חברתי". ב"כמעט כמו לוויתן" מראה סטיב ג'ונס כי לא זו בלבד שדרווין עצמו מעולם לא סבר כי התיאוריה שלו חלה על חברת האדם ועל אופני התנהגותה; נהפוך הוא: דרווין הדגיש כי טיעונו בדבר האבולוציה מתייחס לעולם היצורים החיים, ורק לו. ברור היה לו שאורחות חייהם ומבנה גופם אינם מונחים על-ידי כוונת מכוון, אלא נובעים מנסיבות קיומם. מי שטוען כי חברת האדם היא כפי שהיא בגלל ש"החזק שורד", לכאורה על סמך הדרוויניזם, ימצא עצמו במבוכה כשיקרא את הספר.
ראשית, יהיה עליו להכריע מי הוא ה"חזק": זה שכלל לא מזדווג, והישרדות הגנים שלו מובטחת בלי קשר לכך? זה שמצליח לאגור ברקמותיו ריכוז גבוה של אבץ? זה שמעמיד צאצאים רק אחת לעשר שנים? או אולי, זה שצבעי גופו מתאימים לצבע של חלקיקים המזהמים את האוויר? רוב השורדים המוצלחים בטבע, אלה שצאצאיהם נושאי הגנים שלהם מהווים את רוב הדור הבא, רחוקים מרחק עצום מהדימוי המקובל של אריה טורף זברה. ובאשר לחברה האנושית, מאבק הקיום בה כבר מזמן לא תלוי במה שמקובל כ"כוח"; אפילו לא ב"ידע הוא כוח". חישבו רגע: מי בדור הנוכחי של החברה שלנו מעמידים את רוב הצאצאים שיאכלסו את הדור הבא? והודות לאילו תכונות הם עושים זאת? שרירים? אינטליגנציה? כשרון מכירות?
האבולוציה מרתקת כדרך להבין את העולם סביבנו, מדוע הוא נראה כפי שהוא ומה אנחנו עושים לו. בשום אופן אין היא מורה שיכולה ללמד אותנו איך לנהל את עניני החברה שלנו.
מתוך "כמעט כמו לווייתן - מוצא המינים נכון לעכשיו". סטיב ג'ונס. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי עליית הגג.
לפנייה לכתב/ת 
