כאשר הפוליטיקאים פועלים נגד העם - חייב העם להתמרד נגד הפוליטיקאים.
החלטת הכנסת לקיים בחירות בעוד כמה חודשים, היא אחת ההחלטות המבישות ביותר של כנסת ישראל בכל שנות קיומה. משמעה הוא שהפוליטיקאים מעדיפים את טובת המפלגות ואת טובתם האישית על פני טובת העם. זוהי פשיטת רגל מוסרית של נבחרי העם. אם תישאר ההחלטה הזאת בעינה, זה יהיה המצב שאליו ניקלע:
הפלסטינים ימשיכו במלחמתם נגדנו, בירי בהטלת פצצות ומטעני חבלה, בפיגועי התאבדות בכבישים ובמרכזי הערים (אין כל סיבה שיפסיקו כל עוד אין הסכם שירצה אותם). באותו זמן תתלהט המלחמה בתוכנו בכל עוזה, בין מפלגות, סיעות, ומועמדים למנהיגות. וכמו בכל תקופת בחירות בישראל, תהיה גם זו שלוחת רסן: השמצות הדדיות, גידופים, האשמות בבגידה, רציחות אופי.
שביתת משכב
מה איכפת לימין, לשמאל ולאמצע, שהצביעו בכנסת בעד ההצעה הדרקונית הזאת, אם יבוזבזו מיליונים רבים על תעמולת בחירות, שהם גזלה מכיסי האזרחים לטובת אשפי הפרסומת, הקופירייטרים, העיתונים, בעלי בתי הדפוס, היועצים וכל הנלווים אליהם? מה איכפת להם אם אלפי נושאי שלטים יעמדו בכבישים וברחובות ומאות שוטרים יצטרכו לשמור עליהם, הן מפני יריביהם והן מפני מחבלים? מה איכפת להם אם מיליוני עלונים ומודעות ופשקעווילים יזהמו את רחובות הערים, את חזיתות הבתים ואת השדות? מה איכפת להם אם נתבשל כולנו בקלחת רותחת של מלחמה פנימית כאשר יורים עלינו מבחוץ?
לא הייתה ברירה אחרת, יאמרו לנו. האומנם? אילו הייתה קמה ממשלת חירום בשעת חירום זו, מי היה מפסיד מכך? מרחב התמרון שלנו לנוכח עמדת הפלסטינים, שאינם מוכנים לקבל פחות ממאה אחוז של דרישותיהם, הוא כה צר, שהוא מצמצם מאוד את ההבדל בין ימין לשמאל באשר לפתרון הסכסוך.
ברק לא ישעה לשמאל הקיצוני ולא יסכים לפינוי רוב ההתנחלויות, לשיבת הפליטים לתחומי ישראל, לחזרה לגבולות 67', ולא יוותר על שליטתנו בעיר העתיקה בירושלים; לשרון או לנתניהו אין נוסחת קסם להביא שלום לארץ בתנאים שהפלסטינים יסכימו להם. הם לא ישעו לימין הקיצוני, ולא יורו לצה"ל לכבוש את הערים הערביות. אם כן מה הגיוני יותר ומועיל יותר מאשר איחוד הכוחות מימין ומשמאל?
אבל לפוליטיקאים, המנהלים קרבות פנים-אל-פנים בכנסת בכל עת ובכל שעה, יש חשבונות אחרים, וההפסד - הפסד לא-ישוער, בממון, בכוח הגנה והרתעה, באיכות-חיים, בתעצומות נפש - הוא של העם כולו.
במאה החמישית לפני הספירה הכריזה אזרחית אתונאית ושמה ליזיסטראטה על מרי אזרחי: היא קראה לנשות עירה לנדור נדר לפרוש מבעליהן כדי לאלץ אותם להפסיק את המלחמה הממושכת בין אתונה וספרטה. בזכות "שביתת משכב" זו אומנם פסקה מלחמת הדמים ההיא. על מרי אזרחי אפשר להכריז גם היום: לא ניתן יד למלחמת הבחירות הזאת! לא נלך לאסיפות ולא נשתתף בעצרות ובהפגנות! לא ניכנס לתחנות האזוריות ולא נטיל פתקים לקלפיות! נשב בבית ונצפה בטלוויזיה איך עסקני המפלגות לבדם נכנסים לשם, מגישים את תעודות הזהות שלהם, נרשמים, עוברים אל מאחורי הקלעים, נוטלים את הפתק ותוקעים אותו בסדק הקלפי לאור המצלמות. יאכלו הם בתיאבון את תבשיל הפיגולים שבישלו!
אהרון מגד, סופר
