הביטחוניסטים מכים (אותנו) שנית

כמעט חודש עמלו מיטב המוחות של מערכת הביטחון. ישבו בפורומים של שולחן עגול וגם בכמה של שולחן מלבני, כינסו הערכות מצב וסקירות מודיעין, הכינו דו"חות וניתוחים, תרחישים ותסריטים, דפ"אות והמלצות. ולאחר כל-כך הרבה חשיבה, מצאו פיתרון יצירתי וחדשני למציאות של שלטון החמאס: נטיל מצור על האוכלוסייה ונביא לנפילת הממשלה. נשמע קצת מוכר, אפעס.

זו אותה מערכת בטחון שכבר ניצחה את החמאס בעבר, והנחיתה עליו כאלה מכות ניצחות, וסיפרה לנו באמצעות כמה דוברים מיומנים בתקשורת (בעיקר מבין העיתונאים עצמם) שחיסלה את צמרת החמאס שוב ושוב ושוב, עד שהארגון נמצא על סף קריסה - רק שבסוף קיבלנו את אותו חאמס בחיוך רחב מכס השלטון ברשות הפלסטינית. זו אותה מערכת ביטחון שבתחילת האינתיפדה השניה המציאה את קונספציית ה"מנופים" הכלכליים מבית היוצר של בוגי יעלון, שיגרמו לערפאת לחזור בו מדרך הטרור בלחץ האוכלוסייה הנאנקת תחת קשיי היום-יום שהטילה עליה ישראל.

ממשלות ישראל לדורותיהן (בחריג מסוים של ממשלת רבין), בשיתוף פעולה נלהב ומאוד אפקטיבי של צה"ל, ניסו לשכנע את אזרחי ישראל שההגיון הפלסטיני עובד שונה מזה הישראלי, והאנושי בכלל. בעוד שבישראל כל פיגוע, הסתה או מכה אחרת מהצד הפלסטיני גורמים ליותר שנאה ורצון לנקמה, הרי שכשאנו מאמללים את חיי הפלסטינים, אנו מחזקים דווקא את המתונים שבקרבם. תשכחו מה שאמרה לכם המורה בכיתה א' (כח גורר כח, מעגל האלימות וכדומה); השרשרת המתמשכת של סגרים, כתרים, עוצרים ומחסומים מביאה את הפלסטינים להתמתן, לקבל את העליונות הישראלית באהבה, לרדת על ארבע ולפצוח בשירת "התקווה".

שליש בת קול חלושה של מחשבה אלטרנטיבית נשמעה מכיוונו של גיורא איילנד, ראש המועצה לביטחון לאומי. איילנד הציע להמתין רגע ולראות על מה מגיבים, לפני שמגיבים. אבל המחשבה הזו נעלמה בתוך הנחישות של המערכת לעשות את הדבר היחיד שהיא יודעת לעשות - כח, הרבה, ועכשיו.

הטלת מצור כלכלי על הרשות הפלסטינית ב-2006 היא צורה ברוטלית במיוחד של הפעלת כח. היא לא תפגע בתקציב היצירה הקולנועית של הרשות (למי שקיווה להיפטר מיוצרי "גן עדן עכשיו") ולא במחלקת הגינון של עיריית רמאללה. היא תגרום נזק פיזי מוחשי למאות אלפי ילדים ומבוגרים, שיסתפקו בפחות ופחות אוכל ולא יוכלו לרכוש תרופות. וזה כמובן יגדל אותם לאהבת ישראל, מתינות ורדיפת שלום.

ומה לנו כי נבוא בתלונות למערכת הביטחון? האשמה האמיתית היא ההנהגה הפוליטית, שבכל מצוקה מדינית אליה נקלעת ישראל - פונה מיד להמלצות מערכת הביטחון ומיישמת אותן בצייתנות ראויה. כי מי יעז, ועוד ערב בחירות, לחשוב שאולי יש פתרונות לא כוחניים למצב? שאולי התבונה שוכנת בכמה משרדים בארץ שהם מחוץ לחומות הקרייה?

ייתכן וניאלץ בסוף להגיע לעימות עם החמאס. אך לעולם לא נדע אם הוא היה הכרחי, או שאפשר היה אחרת, כי ממשלת ישראל מסרבת לבחון אפשרויות אחרות מדהירה לעימות שכזה. הסבל שאנו גורמים לפלסטינים, העוני והרעב, לא יסיתו אותם נגד מנהיגיהם, אלא ילכדו אותם מאחורי "מנהיגים חזקים" מול הכיבוש. על כל פנים, כשיגיע העימות, במקום להימצא מול חברה פלסטינית מפולגת בין תומכי הידברות ותומכי חמאס - נעמוד מול חברה שאין לה מה להפסיד זולת כבליה. הפרחים לצה"ל.

רועי פלד, רכז המחלקה הפוליטית בקיבוץ הארצי

עוד בנושא:

• שולמית אלוני: חרם יביא חרם
• סבר פלוצקר: מי ירוויח כשעזה תרעב?
• יהונתן אדירי: תנו להם מדינה חד-צדדית