משפטים: כי האדם רע מטבעו

השבוע אנו קוראים את פרשת משפטים, שאכן עמוסה משפטים וחוקים. רובם קשורים לאתיקה - כיצד אמורים אנו להתנהג בכל פרקי חיינו - כשהכוונה לחוק האזרחי, חוקי המשפחה, החוק הפלילי ועוד. רוב המפרשים הקלאסיים של הטקסט המקראי סבורים שהמשפטים הללו הם חלק מהגילוי האלוהי שהתרחש בסיני. "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים". ייתכן שהפסוק הלכאורה סתמי הזה הוא החשוב והרלוונטי ביותר בכל התורה כולה עבור התרבות המודרנית.

משפט הוא הרעיון החשוב ביותר ביצירת חברה טובה וצודקת. הרעיון של משפט מלמד אותנו שבני-האדם הם בעלי בחירה לבחור את דרכם בחיים. ואם יבחר אדם להזיק לאדם אחר, לחיה או אפילו לכדור-הארץ, אזי הוא האחראי לבחירתו. משפט פירושו שאנשים שעושים את הרע אחראים לבחירותיהם. משפט גם דוחה את הרעיון שהאנשים טובים מיסודם, ואם רק לא נתערב, ינהגו כיאות. אנשים אינם טובים מיסודם; עליהם לעבוד עבודה רוחנית עמוקה על מנת להבחין בין רע לטוב. יש צורך לאמן אנשים בעשיית הטוב, בזיהוי הטוב, כדי שישתחררו מנטייתם הטבעית להיות אנוכיים, שטחיים ואגוצנטריים.

ישנה תנועה שצוברת תאוצה בתרבות החילונית, העומדת בניגוד גמור לפילוסופיה המקראית של משפטים. הדוֹגמה המונחת ביסוד התרבות החילונית בעולם הפוסט-דתי היא הימצאות הרוע האנושי מחוץ לבן-האדם. העיקרון הוא שמפני שבני-האדם טובים מטבעם, כל רוע חייב להיות תוצאה של כוח חיצוני, אשר משחית את הטוב הטבעי של הבריות. הוויכוח בין זרמי המחשבה הרבים המחזקים טענה זו מתמצה לדיון על מהות הסיבה חיצונית לאדם, הנחשבת כגורם מרכזי לרוע. עבור המרקסיסט, התשובה היא המבנה הקפיטליסטי של החברה והכלכלה; עבור השמרן, זה יכול להיות ממשלה ריכוזית מדי, אלימות בטלוויזיה או ליברלים. עבור הליברל תהיה זו הכנסייה, ואולי רובים או פטריארכליות. אולם למרבה הצער, הדוֹגמה הקובעת שהרוע ממוקם מחוץ לאדם גורמת למספר השלכות הרסניות, אשר מערערות מחלישות באופן משמעותי את המרחב האלוהי.

ראשית, האדם אינו נקרא לשנות את עצמו; שנית, אין הוא מרגיש צורך ללמד טוב. אם בעיית הרוע היא חיצונית לו והוא

נמצא בעולם, אזי הדרך להשיג את הטוב ולמגר את הרע היא לשנות את העולם, ולא ללמוד את הטוב ולהשתנות. מרקס, לדוגמה, רצה לשנות את שיטת הממשל. אולם בתודעה המקראית, המיקוד של רוע האדם - וכתוצאה מכך המיקוד של האפשרות לשינוי - נמצאים בתוך העצמי. הנושאים המהותיים אינם רובים, פורנוגרפיה או ממשלה ריכוזית מדי, אלא אנוכיות, התמכרות, תאוות בצע, אי הכרת תודה, קנאה ועצלנות. זו ברירת המחדל של רוב הטבע האנושי, והאופי השטחי חייב לעבור תפנית, כדי לסלול דרך אל האלוהים הפנימי - המהות האמיתית של בני-האדם. 

האמונה שאנשים טובים מיסודם ועושים רע רק כאשר הם מונעים מכוח חיצוני, יוצרת אמונה פופולרית חדשה ומסוכנת, לפיה כאשר אנשים עושים מעשים רעים - זה לא כי בחרו ברוע וכפועל יוצא אחראים למעשיהם, אלא משום שהם חולים. הם הקורבנות של מחלתם או של הסינדרום שלהם, ולכן אינם אחראים. דחיית התודעה המקראית והפועל היוצא שלה - המשפט המערבי הקלאסי - מובילים להגיון המוטעה, ששום אדם שפוי לא יבצע רצח, ולפיכך כל רוצח חייב להיות חולה רוח, כלומר לא שפוי. לקביעתו של ארנסט בקר, לפיה הכחשת מוות היא הכוח המניע הנסתר של התרבות, ראוי אולי להוסיף את הכחשת הרוע. ההקשר המוסרי הוחלף בפסיכולוגי; הטוב והרע הוחלפו בשמות תואר כמו סוציופתיה, משחק תפקידים, זעם, פרנויה או פתולוגיה. "אני לא אשם - השטן נכנס בי". ובעולם המודרני, השטן הוחלף בסינדרום התלות ההדדית, ההתעללות, הבעל הזועם או כל צורות האי-שפיות הזמנית האחרות.