רוב יהודי מוצק - ואז?

בעת האחרונה אנו עדים לוויכוח לוהט, שמתנהל באמצעי התקשורת בסוגייה הדמוגרפית. הפערים הם עמוקים - בין אם במישור העובדתי ובין אם במישור הפוליטי-מוסרי. ניכר בעליל כי העניין אינו רק דמוגרפי, אלא גם מאוד פוליטי. ופה קבור הכלב - היעדר ההסכמה לגבי הנתונים והשונות הפרשנית מדאיגים ובעייתיים במיוחד, כיוון שנושא זה הוא שעמד ברקע צמיחתה של קדימה; הוא המוביל את מצעה המדיני של המפלגה החדשה; והוא עשוי להוליך את הממשלה הבאה להחלטות הדרמטיות ביותר שהתקבלו בישראל מאז 1967. יש משהו מעוות בהצגת הבעיה הדמוגרפית בין הירדן לים כ"בעיית הבעיות" בין ישראל לפלסטינים, ויותר מכך: טעות לראות את בניית המכשול הביטחוני וביצוע התנתקות חד-צדדית נוספת כ"פתרון הפתרונות".

הסתכלות הדמוגרפים על השטח שבין הירדן לים כיחידה אחת, כ"מקרה המבחן", מוטעית ביסודה משלושה טעמים. ראשית, גם אם חומת ההפרדה טרם הושלמה, הרי שהבנייה בשטח והפעילות הביטחונית הענפה יצרו חציצה ממשית בין הצדדים. הקלות הבלתי נסבלת בה חדרו שב"חים לשטח ישראל נבלמה משמעותית, והמסננת המחוררת נחסמה במידה רבה. שנית, גם אם לפלסטינים אין עדיין מדינה עצמאית רשמית, היחידה המדינית בגדה כבר מצויה שם מזמן. וכי באמת יש סיכוי שמי שמצביע לפרלמנט הפלסטיני, יוכל להצביע בעתיד גם לכנסת? העניין מופרך מיסודו. הרושם הוא שהדמוגרפים מבלבלים בין "ארץ ישראל" ל"מדינת ישראל", אשר רק ביחס לתחומה הריבוני אמור הדיון הדמוגרפי להתנהל (וגם בה, מיעוט ערבי של כ-20% אינו עניין של מה בכך).

הטעות השלישית היא, שאם כבר מחריגים את הדיון הדמוגרפי אל מעבר לגבולות הריבוניים, אסור להביט רק בשטח שבין הירדן לים, אלא חובה לראות את המרחב כולו: הבעיה הקיומית האמיתית של מדינת ישראל היא בהיותה לא רק וילה בג'ונגל, אלא גם אי יהודי בלב אוקיינוס איסלאמי, החובק אותה אלפי קילומטרים מכל עבר - ממאוריטניה ועד אינדונזיה. 1.3 מיליארד מוסלמים הם "רק" פי 250 מהאוכלוסייה היהודית במדינת ישראל. יש בהם אולי רוב מתון, אך גם הוא לא עמד על המרפסת בבאזל, וכפי שהוכיחה אינתיפאדת הקריקטורות - הוא נוטה מידי פעם להיסחף להתפרצויות רגשיות.

התנתקות חד-צדדית נוספת והסתגרות מאחורי חומה בגבולות שתתווה הממשלה החדשה, לא יפתרו את הלחץ מבחוץ. יהיה בהן אולי כדי לשמור על יתרון דמוגרפי יהודי במדינת ישראל בטווח הזמן המיידי, אך אין זה פתרון לטווחי הזמן הארוכים יותר, בהם הלחץ מטהרן וג'קרטה בואך באר-שבע וכפר-סבא עלול להיות קריטי. גם קרוקודילי השמירה של ארנון סופר לא יעמדו אז בנטל. חובה עלינו איפוא להתבונן ולפעול באופן שלא יותיר את נטל האיום הבלתי נסבל הזה לדורות הבאים.

איך עושים זאת? פתרונות קסם אין, אך אם יש בכלל מוצא, מקומו בהגברת האמון והקטנת האיבה. על כל פנים, מעשים חד-צדדיים לא יועילו. הם יקלו אולי לרגע (על רקע ההתנסות בעזה - גם זה לא בטוח), אך יפעלו בדיוק בכיוון ההפוך - יחזקו תסכול וכעס בצד השני. מאחר שבשום מקרה לא ניתן לראות נסיגה מלאה לגבולות 67', תקדים חוות שבעא מבטיח המשך אלימות וחיים לא קלים. וכשזה יקרה בשרון, זה יהיה בעייתי הרבה יותר מאשר בחרמון. חשוב שכולנו נפנים כי גם אם תתבצע התנתקות משמעותית נוספת, ישראל לא תוכל לנוח על זרי דפנה. אם יש בינינו החולמים כי מהלך שכזה יביא לקץ התביעות וקץ הסכסוך, כפי שתמיד חלמנו - הסיכוי לכך קלוש, וראוי לכן להתעורר מהר מהחלום.

גם אם נשמע הדבר נאיבי או "שמאלני", אין לנו ברירה - המשחק חייב להיות דו-צדדי. צריכות להיות בו הגינות, אנושיות, התייחסות של כבוד לצד האחר; נדיבות שיהיה בה כדי להקל ברגשות הטעונים ולעורר התייחסות של אמון והערכה כלפי ישראל, כמדינה דמוקרטית שיודעת להתייחס לשכניה כפי שמתייחסות מדינות נאורות זו לזו, ויודעת לכבד את המורשת, התרבות והדת של העולם הערבי-האיסלאמי. אם כך יקרה, יש אולי צ'אנס להשריית אווירה נינוחה יותר ביחסי העמים, וזהו הסיכוי היחיד להקהות את עוקץ הבעיה הדמוגרפית האמיתית, בראייה ארוכת טווח.

אמנם, עליית החמאס לשלטון הפכה את המציאות המדינית למאוד מעורפלת, מורכבת ובעייתית. אך אם וכאשר ניתן יהיה לחזור לדיאלוג, בל נשכח את הדיון הדמוגרפי, על כל מרכיביו.

הוויכוח הדמוגרפי:

• יורם אטינגר: תשכחו מאיום דמוגרפי
• ארנון סופר: השד הדמוגרפי חי ובועט
• עידן לנדו: לספור ערבי ולנוח