"הבטתי לשמיים והרגשתי שנגמרות לי המילים"
כשדנה מנור שמעה את הדיווחים הראשונים על אסון הצונאמי לא היה לה ספק: "ידעתי מייד שאני נוסעת לשם". מגובה ברזומה של פעילות הומניטרית באפריקה ובארץ, היא הצטרפה למשלחת הישראלית שיצאה לסרי לנקה. שלושת השבועות שהיתה אמורה לעשות שם התארכו ל-11 חודשים, וסיוע החירום הראשוני לתושבי מחנות הפליטים הפך לשיקום הקהילות שחרבו. חודש אחרי ששבה לישראל, היא משחזרת את השנה המרתקת בחייה
השבועות שחלפו מאז שבה דנה מנור לישראל מסרי לנקה, שם שהתה כשנה במסגרת משלחת סיוע ישראלית של ארגון "ישראייד" לנפגעי אסון הצונאמי, לא הקהו את הזכרונות שייבאה משם. את החברויות שרקמה עם התושבים להם עזרה, את ההיכרות עם פעילי ארגוני הסיוע הבינלאומיים, את מראות החורבן שהומרו בחיים שלקחה חלק בשיקומם.
כמו כולנו, גם מנור, 34, נחרדה כשהחלו להגיע הדיווחים על אסון הצונאמי, שטלטל את העולם כולו בשלהי 2004. "ברגע ששמעתי את החדשות ידעתי שאני נוסעת לשם", היא נזכרת. מגובה ברזומה של פעילות הומניטרית באפריקה ופעילות חברתית בישראל, היא יצרה קשר עם מוקד החירום שהקימו "המועצה הלאומית להתנדבות" ו"ישראייד", וגויסה מייד לעבודת מטה אינטנסיבית. תוך זמן קצר מנור ארזה את חייה, נטשה את לימודי התואר השני, ובינואר 2005 יצאה לסרי לנקה. היא היתה אמורה לשהות שם שלושה שבועות שהתארכו ל-11 חודשים.
"ההתחלה לא היתה פשוטה", היא משחזרת. "האנשים שם חיו מהטבע שבגד בהם, וכבר לא האמינו לאף אחד. גם היום הם חיים בפחד נורא, רבים מהם לא מוכנים לחזור לים, מקור פרנסתם. הם איבדו משפחות שלמות ואת כל מה שהיה להם עלי אדמות. ופתאום הופענו אנחנו, הלבנבנים, שלא מכירים את השפה והמנטליות, ורוצים לעזור".
- איך רכשתם את אמונם?
"כדי ליצור את שיתוף הפעולה עשינו מאמץ גדול להכיר את תרבותם. שוחחנו, הקשבנו, שתינו יחד הרבה תה, פעלנו עם פרטים וגופים מקומיים מתוך התאמה וכבוד גדול לערכים ולמסורת".
"פתאום ילדים שעברו טראומה קשה כל-כך חזרו להיות ילדים". מנור וידידים
מסר של תמיכה, הקלה והכלה
חמישה אנשים כללה המשלחת הישראלית שהוזנקה לסרי לנקה, אליהם הצטרפו כ-50 ישראלים נוספים שהגיעו לאזור האסון לפרקי זמן קצרים יותר במהלך השנה האחרונה. בשטח הם פגשו עשרות משלחות סיוע מכל רחבי העולם, שניסו להתמודד עם מהומת האלוהים ששרתה במקום.
"המון משלחות הגיעו, וכולן עסקו בעיקר בחלוקת מזון ותרופות", מנור מתארת. "המשלחת הישראלית היתה הראשונה שעסקה בטיפול בפוסט-טראומה. בשלב הזה, הפעילות שלנו התמקדה בילדים. פעלנו באזור גול שבפרובינציה הדרומית של סרי לנקה, שנפגע והפך לשטח עצום שכולו מחנות אוהלים. בכל מקום היה, ועדיין יש, רק הרס וחורבן. אנשים הסתובבו בין ההריסות, דגלים לבנים רבים, שמסמלים קברי אחים, התנופפו. המראות היו קשים. היה צורך לתת מענה לסבל הפיזי - אך גם לסבל הנפשי".
מתנדבים ישראלים בעלי רקע טיפולי יצרו את ה"ראומה-טראומה" (ראומה בשפת המקום סינהלית היא מעגל) ששימשה לעיבוד והתמודדות עם העומס וחוסר האונים. הם היו מגיעים למחנות הפליטים, מכנסים את הילדים ובעזרת טכניקות משחק
מבקשים מהם לבטא את כאבם. אל המעגלים הגדולים שהתהוו, והביעו מסר של תמיכה, הקלה והכלה, הצטרפו אט-אט גם הוריהם ואחיהם של הילדים.
"בשלב מסוים הגענו לפארליה, אותו כפר בו רכבת נוסעים שהוסטה ממסלולה על-ידי הצונמי גרמה למותם של כ-2,000 מאנשיו", מספרת מנור. "היו שם המון מתנדבים שהביאו אוכל והקימו מרפאות. אנחנו הגענו וכל הילדים עם העיניים העצובות האלה התאספו סביבנו, השתוללו, זרקו כדורים וצחקו. המתנדבים שהיו שם פשוט פרצו בבכי. פתאום אפשר היה לראות ילדים שעברו טראומה קשה כל-כך חוזרים להיות ילדים".
על המראות הקשים והעבודה האינטנסיבית פיצה הסיפוק. "באחד המחנות הגיעה אליי אמא שסיפרה שהבן שלה השתתף באחד המעגלים וסוף-סוף ישן לילה שלם מבלי להתעורר בפחד. מי צריך יותר מזה?".
מואי כיף בסרי לנקה
אבל התושבים היו צריכים הרבה יותר מזה: אוכל, ציוד חירום ותרופות, בנייה מחדש של הכפרים שחרבו, שיקום מקורות הפרנסה. הפתרון שסיפקו פעילי ארגונים רבים היה חלוקת מזון וכסף ללא אבחנה, שהובילו להתהוות תרבות של בטלה וחוסר אונים. "אנחנו נהגו אחרת", אומרת אירית רבינוביץ', שהצטרפה למשלחת הישראלית ושהתה באזור מספר חודשים. "האג'נדה שלנו היתה 'שום דבר בחינם'. נתנו דברים רק למי שעבד בעבורם. היה לנו ברור שצריך להחזיר לאנשים האלה את הכבוד העצמי והגאווה על-ידי החזרתם למעגל העבודה".
"בשלב המיידי ידענו שצריך לספק ציוד, אך במקביל היה ברור שחייבים להוציא את הניצולים מן האוהלים, בהם שרר חום נורא, ולהעבירם לבתים זמניים", מרחיבה מנור. "עונת המונסונים הקרבה היוותה סכנה אמיתית ויחד עם האוכלוסייה המקומית עסקנו בהקמת עשרות בתי עץ זמניים ואחר-כך גם קבועים. כך סיפקנו תעסוקה חיונית וממריצה".
- איך התנהלה הפעילות שלכם בימים הראשונים?
"מייד כשהגענו יצאנו לסיור במחנות. היו המון מחנות שהוקמו ממש על הכבישים ואליהם הגיעו אנשים מכל העולם. אבל היו גם מחנות מרוחקים שהם לא הטריחו
את המכוניות שלהם להגיע אליהם, ובהם לא היה כלום. אנחנו התעקשנו להגיע גם לשם".
משהגיעו למחנות הפליטים, אנשי המשלחת בדקו מה חסר ודאגו לספק את הנחוץ. "היו שם זבובים נוראיים, כאלה שעוקצים ומטילים ביצים בעיני הילדים", נחדרת מנור. "היה ברור שהאנשים זקוקים לכילות, ואנחנו קנינו וחילקנו אותן. התופעה המזעזעת ביותר שנתקלנו בה בעקבות הכאוס ששרר באזור האסון, היה חטיפת ילדות קטנות בחסות החשיכה והברחתן לתעשיית מין. לכן דאגנו להרבה מאוד עששיות, פשוט כדי שההורים יוכלו לראות את ילדיהם ולהגן עליהם".
כדי להילחם במגפת הכינמת שהתפתחה הצטיידו הישראלים בשמפו נגד כינים וערכו במחנות הצפופים מבצעי חפיף המוניים. ציוד נוסף, שתרמו חברות ישראליות, סופק במטרה למנוע התפרצות מגפות אחרות בהיעדר תנאים סניטריים בסיסיים. "חילקנו סבונים, כילות, כלי מטבח ובישול, אבקות כביסה ושמפו", מספרת רבינוביץ'. "אנשי המקום זוכרים מאוד לטובה את המותג הישראלי כיף".
"לראות את האור בעיניים של ילד". ציור של אחד הילדים בהם טיפלה מנור
כרטיס לספרייה במקום בונבון
התקופה הממושכת שמנור עשתה בסרי לנקה הניבה אינספור זכרונות. חלקם מרגשים, חלקם מכמירי לב, כולם מטלטלים. אחד מהם הוא סיפורו של המחנה הזמני טלווטה, ש-18 בתי העץ שנבנו בו נשרפו כליל. "האנשים האלה, שאיבדו הכל בצונאמי, איבדו שוב את מה שהצליחו להציל", היא מספרת.
"היגענו לשם באמצע הלילה עם אוכל, תה, מזרונים, בגדים וצעצועים לילדים. אישה מבוגרת תפסה לי את היד ושאלה אותי 'למה אלוהים מענה אותם בפעם השנייה?'. היא התחילה לבכות ואני רק הסתכלתי לשמיים והרגשתי איך נגמרות לי המילים".
במחלקת הזכרונות המרגשים מתויקת הקמת מרכז הכשרה מקצועית לנשים, שסייע לאלמנות המטופלות בילדים קטנים לחזור לעבודה. "אנחנו סיפקנו את מכונות התפירה ואת חומרי הגלם, והנשים תפרו שמלות, בובות ומוצרים שאפשר למכור בשוק", מנור מתגאה. "נשים אחרות הוכשרו לייצר נרות, נייר ממוחזר ותכשיטים הנמכרים היום ברחבי העולם. למשפחות שעסקו בדייג סייענו לשקם את הרשתות שנהרסו וגם את הסירות".
במקביל, ובעזרת הקהילות המקומיות, סייעה המשלחת הישראלית בשיקום בתי ספר, שיפוץ מרפאות, בניית גני משחקים והקמת ספריות ציבוריות. "היה נפלא לראות את האור בעיניים של ילד שבא להחליף ספר", מנור מעידה. "לשמוע את הילדים שבהתחלה רצו אחרינו וביקשו 'מאדאם, בונבון' מבקשים עכשיו כרטיס לספרייה".
"ליהנות מהשמחות הקטנות של החיים ולברך כל רגע". פעילות השיקום
"הומניטריה היא מקצוע"
כשהיתה בת עשר הודיעה מנור להוריה שחלומה הגדול הוא לעזור לאנשים. "אחד חולם להיות טייס, אחר רופא, ואני, שראיתי סרט על המצוקה באתיופיה, ידעתי ששם אני רוצה להיות", היא נזכרת. השנים חלפו, מנור יצאה עם משפחתה לשליחות ובמהלך שנות התיכון שלה התנדבה במכון הלן קלר האמריקני. החיידק האפריקני לא הרפה, הוא רק חיכה לשעת כושר.
אחרי החזרה לארץ היא קבעה את ביתה במצפה שלם במדבר יהודה, והקימה חברת קייטרינג בשיתוף עם מצוקי דרגות. גם כשחיה במדבר המשיכה להתנדב, ואחת לשבוע יצאה למרכז לילדים בסיכון ברמלה. "הילדים האלה כבשו אותי", היא מספרת ועיניה נוצצות. "גייסתי גם את כל הספקים של הקייטרינג שיתרמו למרכז מעשר".
שעת הכושר של החיידק האפריקני ההוא הגיעה לפני שבע שנים, אז מנור יצאה לאתיופיה. במשך מספר חודשים היא עבדה בהוספיס לחולים סופניים שגססו מאיידס, שחפת ומחלות קשות אחרות, המנוהל על-ידי הנזירות של אמא תרזה. במקביל, היא התנדבה בבית יתומים הפועל לצד ההוספיס, בו חוסים ילדים מפגרים וחולים שהוריהם נטשו. "לא היה פשוט לראות את כל החולי הנורא הזה ולדעת שידך קצרה מלהושיע", היא אומרת. "אבל שם גם למדתי ליהנות מהשמחות הקטנות של החיים ולברך כל רגע".
לאחר ששבה לארץ היא סיימה את לימודי התואר הראשון בסוציולוגיה וחינוך, המשיכה לפתח את העסק והחלה ללמוד לתואר השני. הצונאמי, שקטע את תוכניותיה, מסמן גם את המסלול העתידי שלה - אותו היא חולקת עם רבינוביץ', שבעשור האחרון מחלקת את חייה בין ישראל למלאווי, שם הפעילה סדרת פרויקטים בכפר צ'מבה באמצעות ארגון "Chembe Aids Project" שהקימה.
"הומניטריה זה מקצוע, תחום התמחות", אומרות השתיים. "לב גדול ואהבה חשובים, אבל הידע וההתמקצעות חשובים יותר. אצל לא מעט ישראליים הצטבר המון ידע הקשור בפעילות באזורים מוכי אסון, וכעת אנחנו רוצות להקים ארגון שיפעל בנושא השיקום הבינלאומי. אומרים לנו לפעמים 'עניי עירך קודמים', אבל בסרי לנקה הבודהיסטית, שחלק מתושביה הם מוסלמים, חושבים היום רק טוב על מדינת ישראל. הרווח שלהם הוא גם רווח ענק שלנו".
לפנייה לכתב/ת 
