יוצרים וסוחטים

אני כותב את הדברים מתוך כיסא שעלה לי 650 שקלים, אשר שולמו ישירות לנגר שהביע שביעות רצון מהמחיר. זה באמת היה קצת יקר, אבל רציתי כיסא שיחזיק מעמד שנים. עושה רושם שהצלחתי: הכיסא נמצא אצלי בבית כבר ארבע שנים, ועדיין נוח כמו חדש. בזבזתי מלים על כיסא ועל הנגר שיצר אותו לרגל מחאתם של יוצרים אחרים - כותבי סדרות הטלוויזיה, שמפגינים בשבועות האחרונים בדרכים אלימות יותר ופחות את מחאתם החריפה נגד מה שהם מכנים "גזל זכויותיהם".

זה לא שלא משלמים לתסריטאים בעין יפה על עבודתם (אלפי דולרים, המחיר המקובל בשוק תמורת חצי שעה של תסריט לפרק בטלנובלה, הם תמורה הוגנת מעל ומעבר בהתחשב באיכות המוצר). אבל הם רוצים שישלמו להם גם בכל פעם שהתוכנית שכתבו משודרת בשידור חוזר, מה שמחזיר אותי לכיסא: אילו היה הנגר שעשה אותו תסריטאי, הוא היה דורש שאשלם לו בכל פעם שאני יושב. בעולם הגדול, אגב, התסריטאים של "סקס והעיר הגדולה" לא "עושים קופה" בכל פעם שהסדרה מוקרנת במזרח התיכון. אבל מי שכותב לנינט טייב דורש לקבל את מה שהכותבים לשרה ג'סיקה פארקר לא חלמו לדרוש.

הבעיה מתחילה ונגמרת במבנה המעוות של שוק הטלוויזיה בישראל. בשוק נורמלי, כמו תעשיית הבידור האמריקנית,

המפיק לוקח על עצמו את הסיכון הכספי במקרה שהיצירה לא נמכרת ולא מוקרנת. לכן, הוא גם מקבל את התמורה על מכירה מוצלחת. יוצרים מבוקשים ונמרצים יכולים כמובן להיות המפיקים של עצמם, לקחת סיכון כלכלי, אבל גם לגזור קופון במקרה של הצלחה. כך עשו מיטב יוצרי הטלוויזיה בארצות-הברית - מלוסי ועד סיינפלד.

ברם, תסריטאי ישראל אינם רוצים לקחת סיכונים. הם נרתעים משוק חופשי, שבו ליצירות שלהם אולי לא יהיה ביקוש, שהרי רק תקנות ממשלתיות דרקוניות - המחייבות את הגופים המשדרים (ערוץ 2, ערוץ 10, HOT ו-YES) לפעול בניגוד לכל היגיון כלכלי ולשדר אלפי שעות של תוכניות מקור - מאפשרות להם לקבל כבר היום מחירים מופקעים עבור סחורה, שהביקוש הריאלי עבורה בכל מקום אחר על פני הגלובוס שואף לאפס.

אין סקטור במשק שנהנה מהגנה אינטנסיבית כל-כך על מוצריו כמו התסריטאים - וזה עוד לפני שהזכרנו את הקרנות השונות (כולן כספי ציבור) ואת חוק הקולנוע (כסף ממשלתי כמובן), אשר משתמשים במסים שלכם על מנת לסבסד סרטי טלוויזיה שנחיצותם מוטלת בספק. יותר מכל מזכירים לי התסריטאים עובדי שירותים ציבוריים מונופוליסטיים, שהשיגו לעצמם תנאי שכר מופלגים, אך ממשיכים לדרוש עוד ועוד. זאת בהבדל אחד: בלי מים וחשמל קשה לחיות; בלי מערכונים של יצפאן וטלנובלות עם יהודה לוי אפשר להסתדר לגמרי לא רע.

ד"ר אמיר חצרוני, המחלקה לתקשורת במכללת עמק יזרעאל