תובעים 30 דונם בארסוף על סמך חוק עות'מני

האם חוק עות'מני עתיק יעניק לתובעים 30 דונם של קרקע פרטית בסמוך ליישוב היוקרתי ארסוף? בימים אלה נדונה סוגיה זו בבית המשפט המחוזי בת"א.

בתביעה ייחודית, הנשענת על החוק העות'מני, תובעים המחזיקים בקרקע חקלאית במתחם ארסוף ממינהל מקרקעי ישראל לרשום את הקרקע על שמם ולהעניק להם בעלות פרטית על הקרקע.

התביעה, שהוגשה באמצעות עו"ד ישראל שוב, נסמכת על על סעיף בחוק העות'מני שהיה תקף ביום העילה לתביעה בשנת 1960. על פי החוק, שהיה תקף בטרם נכנס לתוקפו חוק המקרקעין, אם אדם מחזיק בקרקע תקופה של 25 שנה לפחות, הוא יכול להיות בעליה החוקיים גם אם אין באפשרותו להציג מסמכים המעידים כי הקרקע בבעלותו. 

בתביעה נכתב כי תקופת ההתיישנות של 25 השנים הנדרשת לפי סעיף 20 לחוק הקרקעות העות'מני וסעיף 22 לחוק ההתיישנות נשלמה כבר בשנת 1960, זמן רב לפני כניסת חוק המקרקעין לתוקף בתחילת 1970. לטענתם, החלקות מהוות אמנם קרקע ציבורית לפי חוק המקרקעין אך סעיף זה אינו חל במקרה שבו תקופת ההתיישנות הדרושה.

מדובר בקרקע שייעודה כיום הוא חקלאי, הסמוכה לישוב ארסוף היוקרתי, בו נמכרות קרקעות לבנייה במחיר של מיליוני שקלים לדונם. אם הקרקע תופשר גם היא לבנייה ייהנו בעליה מרווח עצום.

מכתב התביעה עולה כי אביהם המנוח של התובעים החל לעבד את הקרקע כבר בשנת 1934. התובעים נולדו וגדלו במקום וכן וסייעו לאביהם בעיבוד החלקות. עם פטירתו של האב המשיכו להחזיק בחלקות ולעבדן מאז ועד היום.

במקור נרכשו החלקות מבעלי קרקע ערבים. לאחר שאלה הוכרזו כנפקדים, נרשמו החלקות על שם רשות הפיתוח. בתחילת שנות השמונים הגיש המינהל תביעה לסילוק יד נגד התובעים, אך הפסיד, ומאז הגיע העניין עד לבית הדין הגבוה לצדק, שהאריך את תקופת ההתיישנות העומדת בחוק העות'מני מ- 10 שנים ל-25 שנה. כאמור גם בקריטריון זה עומדים המחזיקים בקרקע.