הגודל כן קובע
הדרך והרעיונות, המטרות והעתיד – הם הכי חשובים והם יקבעו את גורלנו המשותף ובמידה רבה אף את גורלותנו האישיים בשנים הבאות. אבל כדי שאפילו אחת מהסוגיות "הכי חשובות" הללו תוכל לבוא לכלל ביצוע ולהתממש – הממשלה צריכה להיות מסוגלת לשלוט. אף לא הצהרה, מצע, הבטחה, תכנון או תוכנית לא יתגשמו ולא יתבצעו אם שוב תהיה לנו ממשלה משותקת, מאוימת, מפוחדת, מבוהלת, שעסוקה רק במניעת נפילתה.
מה ערכה של כל הבטחה או תוכנית אם צריך לתת לאיזה גולדפארב מיצובישי, אחרת הממשלה מתרסקת, ושוב הולכים לבחירות? מה ערכו של יעד או כוונה אם הרב עובדיה יוסף מצמיד אקדח לרקתה של הממשלה ומאיים לירות אם לא יועברו מיד מיליונים לקופת "אל המעיין", מפעל הבערות המפואר שלו? ולא סתם, המיליונים האלה צריכים לעבור כך שאפשר יהיה לדלל אותם קצת בתוך כיסיו של ח"כ זה או אחר מח"כיו של הרב יוסף. ואז, מה יועילו לנו הבחירות האלה, המאמצים, התעמולה, התשדירים, הכספים, המאמצים, האספות והכנסים? הרי מה שיתקיים בפועל יהיה מה שאיזו מפלגה קיקיונית ובואשת תכתיב!
אחד מיעדיה המוצהרים של קדימה היא השגת "יציבות שלטונית", שתתבצע ע"י שינוי שיטת הבחירות כך שממשלה בישראל תוכל גם להתקיים וגם לבצע את מדיניותה. קודם כל – להתקיים.
הממשלות שלנו קמות בקלות: כורתים בריתות עם כמה תנועות בינוניות, קטנות או זעירות, מחלקים להן משרדים ממשלתיים, ויוצאים לדרך עם רוב זעום של 2-3 ח"כים. זה לא רציני, כמו שאומר, בצדק, שמעון פרס.
דמיינו לכם פעם אחת בחיים שיש לנו ממשלה שמצליחה לשלוט 4 שנים מלאות, שאף אחד לא מנסה להפיל אותה חדשות לבקרים, שמבצעת את המדיניות עליה התחייבה, לפחות בערך, שתוכל להתרכז בתכניות רציניות לטווח ארוך, שהחרב המתהפכת לא תהיה תלויה מעל ראשה כל הזמן, ושלא תצטרך לעסוק רק בשרידותה. שלא יתחלפו בה שרים כל רגע, ששריה יוכלו להתוות ולבצע מדיניות ותכנית עבודה, להכיר את עובדי המשרד ולעקוב אחר מעשיהם. לנו זה נשמע כמו חלום רחוק, אבל ברוב מדינות העולם המפותח זו דרכו הטבעית והמקובלת של השלטון.
מספיק שתיים או שלוש חברות בקואליציה
כשמגיעים למצב שבו צריך לשחד חבר כנסת יחיד כדי שהממשלה לא תיפול, ולהתפתל במופעי אקרובטיקה מטורפים, לרקום קנוניות ולקלוע שיבוצים, לרקוח תחבולות ולברוא תכסיסים רק כדי להמשיך למשול, אזי התוצאה היא שהממשלה לא באמת מושלת, אלא רק שורדת מבוקר עד בוקר.
וזה רע לכולנו. המשמעות היא שכל פקיד הוא מלך, כל ראש מחלקה בכל משרד ממשלתי יכול לקבוע בעצמו, ואף עושה זאת, את החוקים ואת ההעדפות, שוק מתן השוחד בתוך המשרדים הממשלתיים פורח, אין למי
להתלונן, וכולנו הופכים חסרי אונים ואובדי עצות מול עריצות הפקידים. וזה רק במישור האישי שלנו, האזרחים התלויים בשרירות לבם של המשרדים הממשלתיים. אני כבר לא מדברת בכלל על קביעת מדיניות גלובלית, כוללת, של כל משרד ושל הממשלה בכלל. את זה אפשר לעשות רק ביריות מהמותן, כמו הנסיגה המבורכת של שרון מעזה.
לכן כל כך חשוב שהמפלגה שתרכיב את הממשלה הבאה תהיה גדולה. גדולה ככל האפשר, ואני לא מתכוונת ל-80 או 90 אחוזים, כמו במדינות הטוטליטריות. אני מתכוונת לממשלה שתהיה מורכבת משתיים עד שלוש חברות קואליציה, שתהיה בעלת רוב שלא יאפשר לאף אחת מהחברות בה לסחוט אותה על כל צעד ושעל ולאיים עליה בהפלתה.
מדי פעם אני שומעת את האמירה: "בלאו הכי מפלגה פלונית תנצח ותקבל את רוב הקולות, היא לא צריכה את קולי". אז זהו, שהיא כן צריכה. מי שמתלבטים בין שתיים או שלוש מפלגות שיעדיהן לא ממש מנוגדים – שיצביעו בעד זאת שצפויה להיות הגדולה מביניהן, ולו רק כדי שתהיה לנו ממשלה שתשב על כנה 4 שנים, ותהיה פנויה למשול.
לפנייה לכתב/ת 
