אבא ואמא, תחזרו הביתה בבקשה
"פעם, ההורים שלנו היו איתנו. הם לא ישבו כל היום לשחק איתנו, אבל הם היו שם בשבילנו. לא היינו צריכים להיות מרכז העולם של אף אחד, כי היינו חלק מהעולם". ענת לב-אדלר מנסה להחזיר את אמא ואבא למקום הכי טבעי שיש - הביתה
"את לא תאמיני מה אני עושה כבר כמה שבועות", אמרה חברתי שירלי כששתינו פוזלות אל סלסלת המאפים המתוחכמת בבית האוכל הכי אופנתי בעיר, ומנקרות בתוך קערה של ירקות חתוכים גס ומבהיקים משמן זית בתולי-גלילי חריף בדיוק במידה הנכונה. "אני מנסה בכל ערב לשחזר את הטעם של החביתה והסלט של אמא שלי, ואני לא מצליחה. אני מחליפה את הירקות, מרעננת את השמן, מערבבת ברגש - כלום. יוצא לי בטעם של היום. אני רוצה בטעם של פעם".
"זה ברור", הערתי את הארתי, "במקום שמן זית צריך שמן רגיל. גם לא קנולה. לכי לסופר, קני בקבוק שמן תירס או סויה, בתוכו מבוקבקים זכרונות הילדות שלך", הבטחתי לה.
בערב ניסיתי את זה בבית: מלפפון, עגבניה, בצל עם מקלחת שמן רגיל לטיגון והרבה מלח. עד כדי כך יצא בול, שדמיינתי בראש את המנגינה של קישקשתא ופינטזתי איך בעוד רגע אמא שלי יוצאת מהמטבח בסינר משובץ, נעמדת בסלון ונוזפת בי ששוב אני מזייפת סולמות על הפסנתר.
היינו חלק מהעולם
פעם המטבח לא היה מתנחל בלתי רצוי בתוך הסלון. פעם ערימת הכלים לא הגיעה עד הפגוש של הפלזמה. פעם לכל חדר בבית היתה דלת שאפשר היה לסגור. היום לך תנסה לשים גבול.
פעם אמהות היו בבית בשעה חמש וחצי, שוקדות על הכנת ארוחת הערב, וזה לא שהן עבדו פחות קשה ממה שאנחנו עובדות היום. הן עבדו, למדו, בישלו, ניקו, מעטות מהן החזיקו מבשלת או עוזרת, הן פשוט התנהלו אחרת. ובעיקר היה מקובל אז שהורים נמצאים עם הילדים שלהם. גם הג'וב התובעני ביותר דעך לקראת חמש או שש בערב, ואבות הגיעו הביתה כשעוד היה אור, מה שהוליד מין מנהג כזה של "להיות בבית".
פעם זה היה בסדר גמור לעבוד עד שתיים או שלוש בצהריים, ומי שעבד "פיצול", חזר הביתה לארוחת צהריים משותפת ולמנוחת צהריים חטופה, מה שאומר שההורים היו בבית. הם היו נוכחים. הם ריחפו לנו בתוך החיים והתודעה. ראינו אותם, הרחנו אותם, הרגשנו אותם.
הם לא היו הבידורית הניידת שלנו, הם לא ישבו כל היום לשחק איתנו או לייצר עבורנו הפעלות, אבל הם היו שם: שולחים אותנו למשימות קיפול כביסה, מעמידים אותנו לצידם לקלף תפוחי אדמה או לברור את האורז, מאזינים באוזן שלמה לשיחות שלנו עם עצמנו, מתקנים היכן שצריך, מתערבים, היתה תחושה שאנחנו לא לבד ולכן גם לא הרגשנו בודדים. לא היינו צריכים להיות מרכז העולם של אף אחד, כי היינו חלק מהעולם.
למי יש זמן
היום, אני לא יודעת עד כמה אנחנו ממש נמצאים בבית, שקופים אך נוכחים, כפי שהיו ההורים שלנו בחיינו. כמה פעמים בשבוע, עם יד על הלב, אנחנו בבית בצהריים או אחר הצהריים, צופים מן הצד בחיי היומיום הפשוטים של הילדים שלנו – במאבקים של פיתויי המשחקים מול שיעורי הבית, בטריקים הקטנים אל מול צלחת ארוחת הצהריים?
הרי רוב הילדים שלנו אוכלים את ארוחותיהם במועדוניות של ויצו או של נעמת, מגיעים הביתה בארבע אחר הצהריים מי על ידי בייביסיטר ומי על ידי הורה שדוהר מעיצומו של עבודה שנאלץ להיחתך באכזריות, ומיד רצים לחוגים ולפעילויות שונות, לפגוש חברים או לסידורים.
למי יש בכלל זמן לשבת ככה סתם בבית ולהבחין בריח של הבית, בצלילים המיוחדים של ארבע אחר הצהריים, במעברים הדקיקים והאיטיים מאור מלא לשעת דמדומים?
כולם במרחב אחד
ימי העבודה של ההורים כיום ארוכים ובלתי נסבלים, רק מעטים באמת מצליחים לחתוך בשעות האור ולהגיע הביתה כדי להיות עם הילדים, ומי שממש שפר עליו מזלו תפס ג'וב שמאפשר לו אם לא לעבוד מהבית, לפחות להמשיך חלק מהמטלות בשעות אחר הצהריים מהבית, כך שיוכל להיות שם, בין ארבע הקירות הכי חשובים בחיים.
כי זה בעצם מה שהילדים שלנו רוצים. שנהיה בבית. לא שנשחק איתם כל היום. לא שנקריא להם בלי סוף. לא שנהפוך אותם לשמש שזורחת במרכז עולמנו. הם רק רוצים שהחיים שלהם ושלנו יתנהלו חלק מהזמן במתחם אחד, שיהיו מספיק נקודות השקה להיאחז בהן. הם רוצים להרגיש שאנחנו נמצאים איתם. ממש. לא רק בטלפון, מחליקים הוראות, אלא ממש בבית, במרחב פיזי אחד שלם ומוגן, עסוקים בענייננו, עובדים או מבשלים או מנקים או נחים את מנוחת הצהריים, אבל נמצאים. נגישים. בשר ודם.
אולי אם נפנים זאת, נצליח לחנך את עצמנו לעבוד פחות שעות ולרוץ פחות מהר לשום מקום.
זה כמובן לא תלוי רק בפרט אלא דורש מודעות ואכפתיות גם מצד מעסיקים ומנהלים, אבל האם הם לא רוצים להתחבר לעצמם מהמקום הכי בסיסי ופשוט? האם הם לא רוצים למצות את מתנת החיים במקום לעבור דרכה בלי מושג מהיכן ולאן?
ואולי, אם נהיה שלווים ואיטיים יותר, נצליח אפילו לשחזר את טעמי החביתה של פעם.
התעלומה נפתרה
אגב, טלפון אחד לאמא שלי העסוקה פתר את החידה: את החביתות של ילדותנו שיזפו על המחבת באמצעות בלובנד, אותו מלבן פלא שהוסיף ברק ללחייו הנצבטות של כל בצק, שליחח כל עוגה ולוקק בתאווה כשהוא מפודר בשכבה נאה של סוכר לבן (בטח לבן, פעם סוכר חום זה היה בגלל שהתערבבו בצנצנת יותר מדי כפיות של קפה שחור) מעל פרוסת לחם אחיד.
ישר הרמתי טלפון לשירלי. "לכי לקנות בלובנד. זה יחזיר לך את הטעם לחביתה". אבל היא כבר עומדת ליד השיש, בוחשת יחד עם בתה הבכורה תערובת דוחן לפנקייקס אורגניים, אותם תמתיק בעזרת דבש תמרים.
ענת לב-אדלר היא מחברת רב-המכר "סודות של אמהות עובדות", הוצאת ידיעות אחרונות
לטורים האחרונים של ענת לב-אדלר:
לפנייה לכתב/ת 
