גם ''הטובע'' רצוף בשנאה הזו, שהיא בעיני הרבה יותר משנאה לאוסטריה ולמה שהיא מייצגת - אירופה העשירה, התרבותית, הכבדה. השנאה של ברנהרד היא תמצית של מיזנתרופיות"
לספר "הטובע" עלילה פשוטה: שלושה נגני פסנתר צעירים ושאפתניים נפגשים במוצרטאום בזלצבורג כדי ללמוד אצל המורה הגדול הורביץ. שניים מהם, ביניהם דמות המספר, טובים מאוד מאוד. אחד וירטואוז גאון. למפגש ביניהם יש אפקט של צנטריפוגה. הגאון מזנק לשמיים, השניים הטובים קורסים, עוזבים את הפסנתר, מחפשים חיים אחרים. 28 שנים אחרי כן רק המספר נשאר בחיים. הטקסט של "הטובע" הוא המונולוג שלו, ואיזה מונולוג מדהים זה!
תומס ברנהרד האוסטרי, המחבר של "הטובע", הוא כותב מבריק, סוג של גאון. בהמשך להבחנה שהוא עושה ב"הטובע" בין יוצרים טובים מאוד ליוצרים שהם וירטואוזים גאונים, ברנהרד הוא וירטואוז גאון. וכמו הדמות של הווירטואוז בספר הוא חי בסערה וכל הזמן עבד את האמנות שלו, כלומר היה עבד של האמנות שלו, לא יכול להתקיים בלעדיה, וכל הזמן שנא את האמנות שלו ואת הקהל שלו. מן הקריאה בספר הזה, הרותח, עולה אד, עד שאי אפשר להחזיק אותו ביד והוא גורם לקורא לקפץ מכאן ולכאן, ולפעמים ממש אין ברירה אלה לתת לו ליפול, שלא ניכווה.
המיזנתרופ והאמן
ברנהרד נולד בשנת 1931 בהולנד, אבל את רוב חייו העביר באוסטריה, שהיא הגיבורה השנואה ברבים מהספרים והמחזות שכתב. בזלצבורג, המככבת בספר "הטובע" כמקום בו התחוללה הרעה - הפגישה של שני אמנים טובים עם אמן גאון, למד משחק במשך שנתיים בשנות החמישים. הוא מעולם לא שיחק. הקריירה שלו כמחזאי הייתה רצופה שערוריות, רובן תוצאה של הביקורת הקשה והאינסופית שלו על המדינה, החברה והתרבות האוסטרית.
גם "הטובע" רצוף בשנאה הזו, שהיא בעיני הרבה יותר משנאה לאוסטריה ולמה שהיא מייצגת - אירופה העשירה, התרבותית, הכבדה. השנאה של ברנהרד היא
תמצית של מיזנתרופיות. הוא מתאר את העולם דרך עיניים של אדם שעצם המגע עם אחרים מסב לו כאב. הכל נורא בעולם של ברנהרד: "בעיר העתיקה שיתק אותנו הכול, את האוויר לא היה אפשר לנשום, את האנשים לא היה אפשר לסבול... יכולנו להמשיך בלימודנו אצל הורוביץ רק מפני שיצאנו מהעיר, שהיא בעצם אויבת האמנות והרוח, האויבת הגדולה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, מין מקום פרובינציאלי נידח ומטומטם שיש בו אנשים טיפשים וחומות קרות שבתוכן הכול בלי יוצא מן הכלל הופך במשך הזמן לטמטום". ורק כמה עמודים אחר כך הכל ההפך: "מי שחי בכפר מיטמטם במשך הזמן בלי לחוש בכך, זמן מה הוא מאמין שהוא מקורי ושהוא מועיל לבריאותו, אבל חיי הכפר כלל אינם מקוריים, חיי הכפר הם חסרי טעם למי שלא נולד בכפר, למי שלא נולד לחיות בכפר, והם רק מזיקים לבריאותו".
ככה זה נמשך ונמשך, 182 עמודים שהם פסקה אחת רצופה, שריפה שמכלה כל מה שניצב מולה ובסביבתה. את הספר תרגמה יפה רחל בר חיים, והוא מצטרף לשורת ספרים נפלאים של תומס ברנהרד שהופיעו בעברית, ביניהם "אחיינו של ויטגנשטיין" הבלתי נשכח, "מחיקה", "ילד" ואחרים.
מושאי השנאה אצל ברנהרד הם גם מושאי האהבה. כי אחרת למה הוא חוזר אליהם שוב ושוב? כי אחרת למה המספר ב"הטובע", שכל כך שונא את אוסטריה, לא מוכר את הנכסים שלו בה? והחבר שלו וורטהיימר, המיוסר, שכל הזמן הולך והולך והולך ברחובות של וינה (לא הולכים ברגל בעיר ששונאים!), לא מסוגל לעזוב את אוסטריה אפילו לחופשה. ואיך אפשר להסביר את העובדה שברנהרד עצמו, הסופר, האדם, חי את כל חייו במדינה השנואה עליו כל כך?
תומס ברנהרד כותב מתוך תשוקה גדולה, מתוך להט, רגש עז. מתוך אהבה ושנאה. בתוך הסערה, שהיא המונולוג של דמות המספר ב"הטובע", מתקיימים כל הרגשות הללו בלי אחד שמאפיל על השני, בלי שאחד יכריע את השני. התאווה לחיים היא התאווה ליצירה היא התאווה למוות. והפחד מהחיים הוא הפחד מיצירה הוא הפחד מהמוות. וגם המוות אינו מביא לנחמה. ברנהרד נפטר בשנת 1989 ונקבר באוסטריה. בצוואה שלו קבע שהמחזות שלו לעולם לא יעלו על במה באוסטריה והספרים שלו לא יודפסו בה עוד.
