מפונקים, נמאסתם!

במכתב פתוח לבתה שפירסמה כאן, הסבירה רונית אטלינגר מדוע לא תצביע בבחירות הקרובות. אני לא מכירה את רונית, אבל אני מכירה את שכמותה. "אין לנו למי להצביע", "כולם אותו דבר", "חבל על המאמץ" הם המשפטים שאני שומעת מחבריי הקרובים ומהמונים ברחוב. ורונית יכולה להיות מצידי מורה לכלכלת בית, זה לא באמת משנה מה היא מלמדת - זה משנה מה היא מרגישה, ואיך תרגמה את התחושה שלה לחוסר מעש. כי לא להצביע זה לשבת על הגדר, רגל פה רגל שם. זה להגיד "אני לא שייך, אני לא חלק, אתם לא חלק". וזו לא מחאה.

אני מאמינה לרונית שהיא לא הולכת לבחור כי תש כוחה, כי נמאס לה. אבל לידיעתה, יש לי לפחות עשרה חברים שלא מעניין אותם יום הבחירות בכלל והמדינה הזו יכולה מצידם... וכל החברי-כנסת האלה הם... והלוואי ש... ואני חוסכת לכם את מיטב המילים המשובחות. בכל זאת, המחשב לא תמיד יכול לסבול הכל. מה שיתרחש בסופו של תהליך ובעת ספירת המצביעים ואי-המצביעים הוא שלא נוכל לדעת מי באמת לא בא לבחירות כי "לא בא לו" ו"על הזין שלו" (אופס, החליק לי), ומי לא הצביע כי הוא מביע מחאה. אז מחאה נטו, אמיתית, לא תצא מזה.

רוצה למחות באמת? קומי, קחי את הילדה שלך, תכינו כמה שלטים ותעמדו מול משרד ראש הממשלה. ככה מוחים באמת, קוראים לזה הפגנה, הפגנת נוכחות ולא העלמת נוכחות.

וחובה עלינו ללכת להצביע. אני יודעת שזה מאוד נחמד הרבה פעמים להיות מרדנים ולא לעשות מה שחייב. רוצים להיות מרדני ? שימו "עלה ירוק". אבל תשימו פתק בקלפי. תקומו בבוקר או תלכו בלילה או לפני ארוחת הצהריים, תקומו ותעשו מעשה. זו המדינה שלנו, זה הבית שלנו, על זה בנויה הדמוקרטיה הרעועה שלנו. על זה שפעם בכך וכך שנים, כשיש לנו את זכות הבחירה, אנחנו מממשים אותה ואומרים: "זה טוב לי, זה דומה לי, זה יותר מכולם קרוב אליי בדעותיו".

אני מסכימה עם רונית; המדינה שלנו חולה בחולאים רבים והמפלגות בעייתיות. אבל האמת היא שכל מפלגה ומפלגה, גם כאלו שלא אצביע בעדן אף פעם, הציבו רשימות מועמדים מכובדות וברובן יש אנשים טובים. אנשים שעזבו אקדמיה ועזבו תקשורת ועזבו הרצאות וכנסים לחברה - והחליטו לשנות. את חלקם שמעתי בכל מיני פאנלים ואני מאמינה להם שהם רוצים לשנות, להוביל, לתקן. מספיק שתאמינו שאיש אחד מתוך הרשימה ראוי לייצג אתכם - ותתנו לו את קולכם, תרגישו שנלחמתם למען מישהו, תרגישו שעשיתם.

זה נורא קל להתלונן בוקר וערב, נכון? אם יש לנו הזכות להתלונן, התענוג הגדול הזה להתבכיין ולהגיד כמה לא טוב וכמה רע וכמה קשה, יש לנו גם החובה לעגן אותה זכות נפלאה בצעד פשוט וקטן ובטענה אחת יחידה, כמו: "אני ניסיתי לשנות, אני אמרתי לכם - לא הקשבתם לי". זה יהיה עוד יותר משכנע, רציני ועם עומק. וזו חובה מוסרית שלנו לטובתנו, לטובת הילדים, המבוגרים, לטובת הכלל.

מאוד ברור שהסרבנים הגדולים להצבעה ביום הבחירות הם בעיקר צעירים, חילונים. אני יודעת שהדתיים הצעירים, גם אם

 הם כועסים על ביבי, על אולמרט או מי שזה לא יהיה, ילכו ויצביעו ויחזקו את המפלגות הדתיות, את מפלגות הימין הקיצוניות. ואם אנחנו מהמרכז ושמאלה נהיה אדישים, נגיד בפינוק בורגני מאוס: "לא יודע, לא נראה לי", אנחנו נקבל ממשלת ימין קיצונית. אולי כי לנו לא באמת אכפת, כי יש לנו סושי ושרימפסים מצוינים במרכז תל-אביב. אבל אין לנו אמת פשוטה, אנחנו אפילו לא מחפשים אותה.

ולא, רק לא פתק לבן. לטעמי, יש לפסול את הבחירה הזו בכלל, כמו את הצבעת הנמנע בכנסת. אין דבר כזה "אין לי דעה", לא מאמינה לזה. פתק לבן זה לשחק את המשחק אבל לא באמת, וזה לא בסדר. תגידו מה אתם חושבים, תגידו. ואם אתם לא יודעים מה לחשוב, אז תעצרו רגע, קחו את כל היום עם קפה, כנסו לערוץ הבחירות ב-ynet ותקראו. מישהו בסוף ימצא חן בעיניכם, מישהו יגע בכם בנקודה הזאת בבטן, מישהו יגיד מילה אחת שרציתם לשמוע. תלכו לקלפי, תעצמו עיניים, תחשבו שיהיה טוב ושתהיה לנו סיבה להצביע, שאנחנו יכולים לשנות, שחובה עלינו לשנות והבחירה הנכונה שלכם בוא תבוא.