הכיבוש התנחל בהוליווד

עכשיו, אחרי שוך הסערה ורגיעת הרוחות סביב "גן-עדן עכשיו", רק דבר אחד ברור בכל הסיפור הזה: לעולם לא נדע אם הסרט הפסיד את האוסקר פשוט כי היה פחות טוב מהמתחרים - או בגלל הקמפיין היהודי-ציוני נגדו. מכל הקמפיין המתלהם הזה, בהובלת יהודי ארצות-הברית (וישראל כמובן), נותרה עננה כבדה, שמעוררת שוב את שאלת כוחו ודורסנותו של הלובי הציוני באמריקה. ממרחק של עשרה ימים אחרי טקס האוסקר, אסתכן אפילו ואציין שהתגובות נגד הסרט מעוררות את הרושם שהיהודים אכן שולטים בעולם - ובהוליווד בפרט.

העיוורון שבו לקו יוזמי הקמפיין המתוקשר והמתוזמר, עיוורון שנבע לדעתי מקנאה אנושית פשוטה ויסודית, גרם להשתוללות חסרת רסן נגד הסרט האמור, והעביר את השדולות ואת החוגים הציוניים והיהודיים על דעתם. הטענה שהסרט מעניק לגטימציה להרג אזרחים חפים מפשע היא נבובה ונדושה, ושימשה תירוץ ולא יותר. הרי השדולות לא יצאו נגד סרטי פשע אלימים, שמקדשים את העבריין האולטימטיבי שטובח בהמונים להנאתו; גם לא נגד סרטים אמריקניים וישראליים, אשר מציירים תמיד את הערבים כמחבלים צמאי דם, שגולגולותיהם מתנפצות על המסך כתפאורת רקע לשירים לאומניים המזרימים דם זך לזיקפה הלאומית.

ההתחסדות שביציאה נגד הסרט היא עיוורון מוסרי ממעלה ראשונה - ובזה כישלונם של רוב היהודים במבחן הזה. הרי "גן-עדן עכשיו" לא קורא לפלסטינים להתאבד באוטובוסים, הוא פשוט מנסה להציע תמונה מורכבת ומאירה יותר מזו המצטיירת מתוך מסכי הטלוויזיה ודפי העיתונים. אסתכן שוב ואומר שמה שהרגיז את אלה שיצאו נגד הסרט הוא העובדה, שהפלסטיני קיבל פתאום שם, פרצוף, חלומות, סיפורי אהבה, יחסי חברה מורכבים, קנאה, שנאה, בלבול - בקיצור, כל מה שמאפיין כל חברה אחרת בעולם; הפלסטינים הם בני-אדם כמו כולנו, ואם כך יתחיל העולם לחשוב, אולי לא יהיה ניתן עוד לחסלם בפצצות חכמות מן האוויר הצח.

אפשר כמובן - וזאת הייתה השאיפה - להתווכח עם יוצר הסרט, האני אבו אסעד, על טיבו האומנותי והקולנועי, אך הדבר

כמעט ולא נעשה. האטימות וההתגייסות הלאומנית מנעו כל דיון ראוי - וחבל. זהו, כמדומני, הסרט הפלסטיני הראשון שמעז להציב ויכוח פלסטיני פנימי על עצם הלגטימיות של הפעולות הפלסטיניות נגד אזרחים, מבלי לנקוט עמדה מתגייסת מובנת מאליה. אבו אסעד טווה עלילה שהאירה את הצדדים הבלתי נראים בסכסוך המתמשך הזה: חיי היום-יום של הפלסטינים (בשכם), הוויכוחים, יחסי הכוחות, שלטון הארגונים המזויינים בשטחים הכבושים, ההיגיון (או חוסר ההיגיון) שמאחורי ההחלטה לצאת להתאבדות מתוכננת ומודעת ועוד.

ה"עליהום" המתלהם נגד הסרט דחף את הקונצנזוס היהודי-ציוני לפספס שוב ושוב הזדמנויות להבנת האחר ולניסיון לקיים עמו דיאלוג תרבותי ופוליטי רחב. החד-מימדיות שבה התקבל הסרט הניעה את התגובות נגדו לתגובות נסערות ומגנות, דווקא בשתי מדינות - ישראל וארצות-הברית - שמתיימרות להיות דמוקרטיות נאורות, אור לגויים. הגדילה לעשות עירית לינור, כשתיארה כאן את הסרט כ"נאצי", מבלי להניד עפעף. עד כדי כך. 

חוסר הסבלנות והסובלנות אל מול יצירה קולנועית פלסטינית מורכבת ולא שטוחה הוא הוא שמונע מהרוב היהודי להקשיב היטב למה שיש לנו להגיד. בסופו של יום, ההתקפות על סרטים מעין אלה מצטרפות למאמץ המלחמתי-ההסברתי ומגייסות אטימות והתייצבות של צו 8, שמונע כל אפשרות לדיאלוג אמיתי.

עלא חליחל הוא סופר ועיתונאי