על הדרה ועל מפגש, על קלקול ועל תיקון עולם
יצאתי כשבלבי לא מעט חשש. כיצד ייווצר החיבור בין ההולכים? האם החבר'ה יחושו חלק? ירצו ללבוש את חולצות המסע? יתחברו ללימוד? ידעו לכבוש את רגעי איבוד הסבלנות, העייפות, חוסר העניין...
רוח מטורפת קידמה את פנינו שעה שהתכנסנו לטקס הבוקר הקצר. שפתיים נסדקו, ידיים הכחילו ואובך כיסה את המכתש, מסתיר מאחורי עננת האבק את המסלול בו נעבור. כאילו ביקש להזכיר להולכים שהפעם הדרך חשובה, ולא נקודת היעד.
ההיכרות הקצרה בין ההולכים, מילות הפתיחה של רעיה ולבישת החולצות, הכניסו אותנו לעניינים. קיטורי ה"חבל שבאתי", "אין מצב שאני הולך 12 ק"מ היום - אני אפילו לקניון לוקח מונית" ודומיהם, התחלפו לאיטם ברגעי מפגש מרגשים. מהוססים.
תחילה בין התלמידים לבין עצמם: שיחות דרך, יד מושטת לסייע למי שהירידה קשה עליו, מילה טובה לנערה שגרונה כואב מהלילה בשטח. שיחות קטנות. הולכים בשניים, זה לצד זה, "תגיד, אתה מרגיש שאתה יכול לסמוך על חברה שלך?". "סומך, אבל אתה יודע, להגיד לך שאני שקט כשהיא נוסעת?".
אט-אט נפתחים גם לשיחות עם אנשים אחרים, דמויות ממקומות שונים, ביוגרפיות אחרות, בני דור אחר. אחד הנערים שלי שוקע בשיחה עם עלמה יפה. היא מספרת לו על היווצרות המכתש והוא שקוע ספק בסיפור, ספק בה, ואומר לי בעיניים בורקות מאוחר יותר "איך אני אוהב טבע". או נער אחר שגלעד, המדריך, סיפר לו על נשרים ומאותו רגע היה עסוק רק במה שנוכל לעשות כדי לגרום להם לדאות מעלינו.
בהפסקת הבוקר, שעה שהתפרקדנו מתמסרים לקרני השמש שהחליפו את הרוח של תחילת היום, לגמנו תה, סוגרים מעגל של עצמנו. "הגיע זמן ללמוד", בישרה רעיה וביקשה שנתחלק לחברותות עם אנשים שאנחנו לא מכירים.
החבר'ה שלי, קיפודים לא קטנים במצבים כאלה, ביקשו ללמוד לבד בקבוצה סגורה. אבל אז באו אנשים שהם לא מכירים ואמרו להם "אבל אנחנו רוצים ללמוד איתכם", והחלו לקחת אליהם לחברותות תלמידים. מה גרם להתרצות? אולי אי הנעימות שבסירוב, אולי משהו פנימי שהפשיר והופתע לגלות שרוצים אותו, שהוא מעניין, שהוא חשוב.
התרגשות עצומה אחזה בנו, אנשי הצוות, שעה שצפינו בהם דנים בלהט בסוגייה היומית שעסקה בנושא המשאבים במדבר. מביעים דעתם, מקשיבים, מביאים למעגל חוכמת חיים לא קלים ודיבור כן ונוגע. רק מי שמכיר את סיפורי החיים המורכבים של רבים מהם יודע כמה נוגע בהם הנושא. כמה הדרמה הגדולה של חייהם היא דרמה של משאבים והיעדרם. נגישות מול הדרה, חברותא מול מיתותא.
על שן רמון אליו העפלנו ישבנו על המצוק, מפריחים בועות סבות אל המכתש מתחתינו, מתמסרים ליום הזה, לרגע הזה, לביחד. הנה אסף (18, דימונה) מספר ליורם קרני (50 פלוס, נצרת עילית) המסוקרן, על בית הספר ועל החיים בדימונה, ומעדכן אותו בהמלצות על מועדוני דאנס בבאר שבע. איפה יש סלקציה, איפה אין, איזה קוד לבוש עוזר. זיו וסאלי צוחקים מבדיחת קרש של צועד בן 70, ודימה מספר לי שכבר הכיר כאן שלושה אנשים שרצו לשמוע על חייו.
בתום המפגש המרגש עם ויקי כנפו במצפה רמון, שסיפרה על מאבקה האמיץ לנגישות למשאבים לא שוויוניים, ועל רגע שבירה בדרך, ניגשו אליה זיו, עדן וקרן ולחצו בהתרגשות את ידה. הם סיפרו לה כמה התרשמו מדבריה וכי היא מנהיגה אמיתית בעיניהם.
אז איך לסכם? ולמה, למה זה כל-כך ריגש את סלע, את ליטל ואותי? כי כמו בעוד נושאים רבים שעל סדר היום הציבורי שלנו, אין כמו המפגש, הרגע בו פוגשים עיניים, סיפורי חיים, חיוך. חוויית ההדרה היא התחושה הקשה שלידך מתרחש כל העת משחק שאתה לא שותף לו, לא מכיר את חוקיו, לא מעז להיכנס. זו התרבות שלך, כך חוזרים ואומרים לך, אבל לך אין בה באמת חלק. אתה לא יכול להלך שם בנעלי בית, להרגיש בנוח.
ההזדמנות להרגיש חלק, חלק ממפעל חשוב, חלק מלימוד, חלק מההולכים בשביל, חלק מהפאזל, היא היא תיקון העולם האמיתי. הייתי מת לדעת על מה חשב כל-אחד מהם שנייה לפני שנרדם באותו לילה. איך תפס את עצמו, מה נפתח.
תודה רעיה ויוסי על ההזדמנות, ועל הכנסת האורחים.
- אבי בלכרמן הוא עמית בבית המדרש למנהיגות יהודית "תהודה"
, חבר המדרשה באורנים
ויזם תוכנית מתהווה להקמת בתי מדרש למנהיגות לנוער בסיכון.
לפנייה לכתב/ת 
