יומן מסע: ראשון כ"ו באדר

את השבוע החמישי למסע התחלנו בחניון הסטף העליון, עת שמענו מהחבר'ה הצעירים שעשו את השבת ב"בית ישראל" בירושלים על סוף השבוע המיוחד שעבר עליהם. ליום ה-21 של המסע הצטרפו קבוצה גדולה של הולכים מבארות יצחק, מספר חיפאים וצועדים מפדואל, נתניה ומקומות נוספים. קבוצה קטנה ונחמדת עשתה את המסלול היומי, והיא מנתה כ-50 איש.

ירושלים, לעברה צפינו, היתה מכוסה ערפילים קלים ונראתה קסומה כתמיד, ולאחר שהתענגנו על יופיה התחלנו את ההליכה לכיוון נחל כסלון. ירדנו ועלינו, עלינו וירדנו עד שהגענו לעין לימון, שם מצויים מעיין נובע ובריכה שמימיה קרים. עד-כדי-כך קרים מימיה, שאפילו הנועזים בינינו נרתעו מהשתכשכות ואיש לא התפשט וקפץ למים.

אותו מזג אוויר קריר, שמנע מהנועזים לטבול במים, היה בן לוויה נעים להליכה. הוא ליווה אותנו כשהמשכנו לצעוד בנחת בתוואי נחל כסלון בדרך בינות לעצים מקושטים בפריחה מרהיבה. "זו כמעט 'הליכה של שבת'", הכריזו החבר'ה לפני שעצרנו באחת מנקודות הדרך היפות והתיישבנו ללימוד בחברותות.

הסדנה היומית עסקה בקדושה בין ירושלים לתל אביב, ואותה הנחה אבי בלכרמן ששילב בין קטעי שירה מאת נחום גוטמן, ש"י עגנון ועלי מוהר. נדרשנו לסוגיות שעניינן קיום הקדושה בחיי היומיום, התגלות אלוהית וחוויות של קדושה. בלכרמן הציג קטעים העוסקים באורבניות ובחיים בעיר, והתפתח בינינו דיון מעניין. שירו של עלי מוהר "תפילה תל אביבית" עורר ויכוח בין הדתיים לחילונים, בעיקר מחמת שורה אחת מתוכו שאומרת (לא-לוהים): "אני יודע שאתה בתוכי כשם שאני בתוכך".

הסדנה נקטעה תוך כדי ויכוח מעניין ומעורר מחשבה. לפתע עבר לידינו רועה צאן וזימן לנו השתתפות לא מתוכננת בהולדתו של טלה שחור. כולם הקיפו מייד את הכבשה שזה עתה ילדה, דאגו לכך שתספק את צרכיו של הרך הנולד, שתיניק אותו ושהוא יתחיל לעמוד על רגליו. התרגשות גדולה הייתה סביב מעשה הבריאה שהתחולל לפנינו.

המשכנו ללכת בנחל ונכנסנו ליער הקדושים, בו ניטעו שישה מיליון עצים לזכר קורבנות השואה. במערת בני ברית הממוקמת בתוככי היער חיכו לנו דוד ועמית היקרים בלוויית קפה חם ועוגיות. כאן גם ניתנה לנו הזדמנות לסכם את הסדנה, לשוב ולהתווכח, לחוות את היכולת להמשיך יחד בצל מחלוקות בין קהלים שונים שדעותיהם חצויות. הוויכוח נמשך במהלך העלייה התלולה למושב בית מאיר, לשם הגענו גאים במאמץ הקבוצתי.

בבית הארחה רמות שפירא שבבית מאיר פגשנו לסיכום היום את פרופסור רחל אליאור, שדיברה גם היא על נושא היום. היא עסקה בזיכרון הארוך והכבד שירושלים נושאת עִמה, לעומת הזיכרון הקצר של תל אביב שנוסדה כעיר מן האַיִן, מתוך החולות הלבנים, "מקצף גל ועננה". הקמת תל אביב היתה ניסיון ליצור היסטוריה חדשה במקום נקי שלא סוחב על גבו עבר של מחלוקות ומלחמות רבות כל-כך. "אבל נראה שאי אפשר", סייגה אליאור. "אנחנו לא יכולים להתנער כי גם לתל אביב יש לה את יפו השוכנת לצדה. כנראה שלא נוכל לברוח מן הזיכרון, וצריך ללמוד לחיות עם הישן והחדש ביחד", היא סיכמה.

היתה זו הרצאה מרתקת ומעוררת השראה כאחד, ויכולנו להקשיב לאליאור, מעין נובע של ידע שתענוג צרוף הוא להאזין לה, עוד ועוד. ובכל זאת, נאמנים ללוח הזמנים לו אנו מחויבים, סיימנו את היום בתודה מיוחדת על השיעור המרתק, ואפשרנו לאנשים לחזור לרכביהם ולפרוש לקראת יום המחר. את לינת הלילה בחרו הפעם אנשי חבורת "כל השביל" לעשות בחצר בית בבית מאיר, אצל בן הדוד של שושי גרבר שהולכת עימנו.

• רוצים להיפגש? אתם מוזמנים לפורום "נפגשים בשביל ישראל"