ההחמצה החילונית של הכתומים

זו יכולה הייתה להיות שעתו היפה של האיחוד הלאומי: להפוך למפלגה המובילה במחנה הלאומי ולייצג את האידיאולוגיה הציונית הצרופה והאמיתית. במקום זאת - ולמרות האזהרות הרבות שהועברו אליו - הוא בחר להשתלב במפד"ל, לשאת אותה על גבו ולהצילה מסופה, להציג רשימה דתית בהרכבה ובסגנונה, לוותר ביודעין על מאות אלפי נאמני ארץ ישראל שאינם חובשים כיפה - הם רבים יותר מחובשי הכיפות הסרוגות! - שלא יכלו להצביע לליכוד ונאלצו לשבת בבית (זהו ההסבר העיקרי לשיעור ההצבעה הנמוך אך הבלתי מפתיע), או נדחקו לזרועותיה של "ישראל ביתנו". האיחוד הלאומי לא נהג כמפלגה פוליטית השואפת להרחיב את קהל בוחריה, אלא העדיף להסתפק בגרעין המצומצם שלו.

דומה כי קוצר ראותם של ראשי האיחוד הלאומי, שהמשיכו להסתכל על המציאות בעיניים מפד"ליות, היה בעוכריהם. בבחירות אלה, יותר מאי-פעם, הייתה להם ההזדמנות לפרוץ את התדמית שיצרו להם שרון, אולמרט והתקשורת המשרתת אותם. מדובר בהצגת המאבק על ארץ ישראל כמאבק בין חילונים ב"אזור המרכז" לבין מתנחלים "משיחיים ופנאטיים" ביהודה ושומרון. מנהלי מערכת הבחירות מצד האיחוד הלאומי שיחקו לידי יריביהם והוכיחו שאמנם הם מייצגים ציבור מצומצם בלבד. הם ויתרו מראש וביודעין על מאגר קולות עצום, שאליו כלל לא פנו בשפתו. שוב ושוב טענו ש"החילונים אינם באים להפגנות", ובמו ידיהם יצרו את המצב בו חילונים - שהיה בכוחם להכריע את הכף - לא באו הפעם לקלפיות.

זה מול זה עומדים היום שני מחנות (פרט לערבים ולגימלאים): המערך הטרנספריסטי אולמרט-פרץ-מרץ, המונה יחד 52 ח"כים, המאיים לגרש בכוח אזרחים מבתיהם רק בגלל היותם יהודים. אם זו איננה גזענות, מהי גזענות? הם ותומכיהם בתקשורת אמנם מזהירים מפני פאשיזם בישראל, אבל בישראל הפאשיזם שוכן דווקא בקצה השמאלי של הקשת הפוליטית. גירוש יהודים מבתיהם בארצם מהווה מעשה אנטי-ציוני מסוכן, מסר שלילי לעולים פוטנציאליים ורוח גבית לאנטישמיות. ומולם ניצב המחנה המתנגד לגירוש, המונה 51 ח"כים (הליכוד, איחוד הלאומי - מפד"ל, ישראל ביתנו, ש"ס ויהדות התורה).

אולמרט אמנם שיכור ניצחון, אבל ציבור הבוחרים הבהיר לו שלא יוכל לעשות ככל העולה על רוחו המגלומנית. כדי להבטיח שאמנם מזימת הבריחה והטרנספר (ה"התכנסות") לא תצא לפועל, חובה על המחנה הלאומי להיערך לאלתר, הן למאבק פרלמנטרי נחוש ומתואם בכנסת הנוכחית, והן להקדמת הבחירות לכנסת ה-18. סביר להניח שבועת קדימה תעבור גלגולים ופיצולים שונים, וגם הכנסת ה-17 לא תוציא את ימיה. הבחירות הבאות תיערכנה מן הסתם ב-2008. הובלת המאבק אסור שתהיה שוב ברוח המפד"לית. עליה לדבר בראש ובראשונה אל הרוב הדומם של נאמני ארץ ישראל משני צדי "הקו הירוק" - אלה שאינם חובשים כיפה, אבל אינם יהודים פחות טובים מאחיהם חובשי הכיפה. זהו האתגר הגדול הניצב היום בפני אנשים מוכשרים כבנימין נתניהו, עוזי לנדאו ואריה אלדד. הציבור הדתי יעריך ויגבה מנהיגות ציונית נחושה של המחנה הציוני - מח"ץ.

ד"ר רון בריימן, חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי