"מול עינינו ובמו רגלינו השביל הופך לדרך חיים"
הגעתי מצוידת בנעלי הליכה, תרמיל על גב מלא במים, ובשני כלבים סקרנים שברגעי בדידות אולי ינעימו את זמני. הרבה סימני שאלה עלו לקראת המסע. שאלות של הגוף, האם יעמוד במשימה הלא קלה, ושאלות של הנפש, האם תעמוד היא במשימה המתמשכת בחברת אנשים לא מוכרים ולאורך ימים רבים.
העלייה הראשונה הייתה מעין בוחן קבלה לסיירת, ועם הרבה עידוד כולנו עברנו אותה בהצלחה. בתחילת היום אנו מהוססים, לא מכירים זה את זה, והכלבים תות וזוהר מפזזים בין כולם וללא כל הכשרה פסיכולוגית מצליחים לשבור את המחסומים. כל מטייל שהם נוגעים בו, במטה קסמים בלתי נראה, מתחבר אל שרשרת ההולכים. אט-אט מתפתחות שיחות, נעשות היכרויות ומתיישבים לסדנה שיוצרת קרבה ראשונה ומעמיקה יותר בין ההולכים.
הרי אילת חשופים, צחיחים ואפילו אפשר לומר אכזריים. מבט אחרון אל המפרץ ובתי המלון ממרום ההר, ואנו נבלעים אל בין ההרים הזקופים והקשוחים. לא השמש הקופחת על ראשינו ולא העליות הקשות יכלו לנו, וכולנו כגוף אחד צלחנו את היום הראשון. חשנו כי אנו נטענים באנרגיות אדירות, באווירת חג ובאחווה, שהתעצמו עם הקפה של שעת מנחה ועם ההומור השופע של בני גמליאל האילתי.
בשבוע הראשון עלינו במעלה הרי אילת, דרך עמודי עמרם וקניוני ורדית וברק. כל יום מאחד אותנו יותר ויותר ואנו חשים שאנחנו חלק ממפעל אדיר המתרקם ומעמיק, מפעל שמגשים את מטרותיו ומותיר אותנו בציפייה ליום הבא. המפגשים בינינו הולכים ומעמיקים, הדיונים מעניינים ופגישות הסיום של כל יום מעשירות אותנו בחוויות נוספות. כולם עוזרים, מעניקים ומלאי אהבה, והשבוע הראשון מסתיים במרכז הערבה כשאנו קצרי רוח לקראת השבוע השני.
רמת הנגב המסתגרת פתחה בפנינו את נופיה הצחיחים והראשוניים, ובנחש מתפתל וארוך נטמענו במצפה רמון. אין כל ברירת מילוט, ואפילו המפונקים שבינינו נאלצו ללון את הלילה תחת כיפת השמים. נראה שהחברותה ורוחו של מייק שליווה אותנו לאורך היום עלו על הכל. לא קור הלילה ולא המצע הקשה יכלו לנו. גבי המים ספקו את שירותי הרחצה, והארוחות המשותפות והפינוקים מכל עבר תרמו לשמחה הכללית.
חבורה מגוונת אנחנו, צעירים לפני גיוס, צעירים לאחר השירות, משרתי שנת שירות ובני מכינות, ולהבדיל המבוגרים יותר שהשאירו בבית ילדים, בני זוג ואפילו נכדים. כבודם במקומם מונח, אבל כאן הולכת ומתהווה משפחה חדשה - משפחת השביל.
המדבר זיכך אותנו בקשיחותו והשבוע השני בנה נדבך נוסף בהוויה החברתית של אנשי השביל. הוויה שאיננה סוגרת עלינו אלא להיפך, יוצרת מרקם חדש האוסף אליו בחום את המצטרפים. השבוע השני הסתיים באזור שדה בוקר כשהקרביים שבנו זכו לעלות על הכרבולת האימתנית, והאחרים צעדו בנחת בין שבילי ממשית. הוכחה לכך שגם אם איננו שווים בכוחנו, עדיין אפשר לטייל ביחד וכל-אחד ימצא את מקומו המתאים.
השבוע השלישי החל באזור המכתשים כשאווירת פורים בפתח. יום שני, יום תענית אסתר, לא היה קל לצמים. ירדנו במעלה פלמ"ח ועלינו במעלה ימין כשהרוח המאחדת אותנו סייעה בעליות הקשות. הכלבים תות וזוהר הפכו לחלק בלתי נפרד מהולכי השביל, ובחושיהם הטבעיים הובילונו כגששי הפלמ"ח. הערב בירוחם היווה פיצוי על האיפוק. השמחה היתה אמיתית, כולנו בתחפושות. קריאת המגילה נערכה ברוב עם, ובני ירוחם קיבלו אותנו בחום כשהם דואגים לארחנו בביתם ובמדרשת "יחד".
למחרת, מצוידים במשלוחי מנות ובאורחים רבים שהגיעו לכבוד החג, ירדנו אל הגבים לרחצת בוקר וסדנה. יום עליז של עליות לא קלות, אך אלו היו כלום לעומת משתה אחשוורוש שחיכה לנו בפתח המכתש הקטן - והשירה התרוממה אל-על. שושן פורים גם הוא העניק לכולנו הזדמנות להכיר אנשים טובים באמצע הדרך.
הגבעות הירוקות בישרו לנו שאנו מוכנים, לאחר ההזדככות והגיבוש במדבר, להיכנס אל הארץ. יער יתיר ואזור להב מלאי הפריחות, והקינוח העליז עם המוני המשתתפים בשמורת פורה, סגרו את השבוע האדיר.
נכנסנו לשגרה שלא הורידה מעוצמת החוויה, מתורגלים בסדר היום וערוכים ביתר קלות לקראת המסע. השבוע הרביעי החל באווירה חגיגית שכן פנינו מזרחה, אל השמש העולה ואל ירושלים, כשהעלייה ברגל אליה מהווה את אחד משיאי המסע. הנופים הירוקים שסביב מנוקדים בפריחות אדירות והכל נראה כלובש חג. ירושלים עטורה בשלל מחרוזות של אבני חן צבעוניות השזורות ממרבדי נוריות אדומות, חרציות צהובות ותורמוסים כחולים. ככל שאנו מתקרבים אל הבירה כליל החורש, בפריחתו הוורודה, יוצר תפאורת ענק.
הדרך לאורך נתיב הל"ה מעלה בפנינו את סיפורי הגבורה של לוחמי תש"ח ומדי יום, כמנהגנו לאורך כל המסע, אנו מנציחים את שמות הנופלים למען חירות ישראל לדורותיהם. מדי ערב אנו זוכים לאירוח ופינוקים של דרי האזור, אם בביתה של קרן או בריקודים עם בני צור הדסה.
הדרך עלתה לירושלים ואנו איתה, עולים במעלות הקדושה. עומדות היו רגלנו בשערייך ירושלים, כולנו משפחה אחת מלוכדת גם אם יש מחלוקת בתוכנו. עם הכניסה לירושלים התקבלנו בלבביות על-ידי נשיא המדינה מר משה קצב, שכיבדנו בעוגיות ובקפה. בהמונינו חלפנו על-פני העיר עד לרחבת הכותל וכאן הכניסונו מדריכי המקום ברזי סמטאות ומבוכי הכותל. שרויים בהתרוממות רוח, מלווים בלוחמי הכותל, הצטרפנו אל הטקס המרגש שנערך לרגלי אבני הכותל. רוח המקום עוטפת אותנו באווירה של קדושה והתעלות ואנחנו מוקפים בחום ואהבה הממלאים את החלל.
הדברים שנשאו אנשים מכל קצות הקשת החברתית, שירתו של אהוד בנאי, רעיה ויוסי היושבים עימנו ומאות שותפים, פעילים ואורחים, חיזקו את תחושתינו כי השביל שהביאנו עד הלום הוא נדבך בדרך לחברה טובה, אמיתית ומשותפת. חברה המאחדת את העבר, ההווה והעתיד ואת כל שורות העם. השביל שמול עינינו ובמו רגלינו הופך לדרך, דרך חיים.
- עדה לוי נמנית על ההולכים הקבועה במסע "נפגשים בשביל ישראל"
לפנייה לכתב/ת 
