יומן מסע: שני ה' בניסן

"כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם" (במדבר פרק ט"ו, פסוק ב')

נפגשנו הבוקר בגן הלאומי אפולוניה שבאזור הרצליה, ובכך פתחנו את השבוע השישי להליכתנו בשביל ישראל. היו איתנו כמאה איש: חניכות מדרשת הבנות של הקיבוץ הדתי בעין הנצי"ב; חבר'ה מהמכינה הקדם צבאית המעורבת "עמיחי" שביישוב ארגמן; וקבוצת סטודנטים וסגל ממכללת בית ברל. עם ההולכים החדשים והחוזרים נמנה גם יהושע ברוכי בן השמונה, נכדו של נחום ברוכי מנהל המסע.

היום ה-26 להליכה היה יומם של הכלבים. נהנינו מחברתם הנבחנית של הכלב שלו יובל נופר משמש כשמרטף, כלביה של עדה ממזכרת בתיה תות וזוהר, שלושת בני חסותה של שושי מכפר נטר וכלב נוסף, השייך לידידתו של אחד ההולכים.

לאחר טקס הבוקר ירדנו לחוף הים והלכנו לאורכו. מזג האוויר היה קריר, הים סוער ואפור קמעה. הקרירות הקלה וריח המלח המחישו לנו שאנחנו מצויים בנוף אחר, בסביבה שונה מאוד מזו שבה צעדנו עד עתה. הרגשה חדשה ונעימה, תחושה של התחדשות, ליוותה אותנו. הלכנו תחת הצוקים ההולכים ומתפוררים והיינו עדים למפולות שהתחוללו בימים האחרונים. שמענו הסברים על מבנה המצוק ועל בעלי החיים שמתרוצצים בחוף הים, בתוך המים ומחוצה להם.

המשכנו ללכת עד אזור קיבוץ געש, אז טיפסנו אל המצוק שמעל החוף. המראה היה נפלא: פריחה מרהיבה של חרציות ושלל צבעי כתום-צהוב-לבן-ורוד, ולמרגלותינו ים שהלך והכחיל ככל שמזג האוויר הצטלל. בתוך היופי הזה ישבנו לסדנה היומית שנערכה בחסות הכותרת "באים אל החוף", הנושא בו נעסוק השבוע. ככלל, השבוע אנו הולכים על החוף תרתי משמע, ומקיימים דיונים על מי שהגיעו לחוף מבטחים - ומי שלא.

נאמנים לתוכני השבוע התפנינו לשיעור שנקרא "להרגיש בבית". קראנו טקסט של עמוס עוז שתיאר את תחושותיה של אמו כשהגיעה לחופי הארץ המובטחת, בעומדה על סיפון האנייה כשקו החוף של תל אביב נגלה לעיניה; עיינו בשירה של יונה וולך העוסק בבית ותחושת הבית; נדרשנו לקטע מאת אמנון שמוש המספר על הבושה שחש כשהיה מסתובב עם אימו דוברת השפה הערבית.

האם מדינת ישראל של ימינו מקנה לתושביה תחושה של בית? האם הבית הישראלי יכול להכיל את כל מה שמביאות אליו קבוצות האוכלוסייה השונות? האם הוא צריך להתיך אותן, או לתת לכל קבוצה לקיים את חייה כשהיא נאמנה לתרבות שהביאה עימה? ובכלל, איך מרגישים בבית עם הישראליות הזאת? אלה הן רק חלק מהשאלות שעלו במהלך הישיבה בחברותות.

סיימנו את הסדנה, ירדנו מהמצוק והמשכנו ללכת לאורך החוף, עד שהגענו למקום בו נחל פולג מתחבר אל הים. כאן חזינו שוב במעללי הגשם העצום שירד השבוע באחת, והפך את הנחל הקטן לנחל איתן וקשה לצליחה. החבר'ה הפשילו את מכנסיהם, חלצו נעליים ועברו במים הקרים שהגיעו עד מעל הברכיים. היו גם כאלה שהלכו על צינור הממוקם מעל הנחל. לאחר שעברנו את הנחל נותר לנו לקבוע מי היה יותר "קרבי", הצועדים במים או המטפסים על הצינור.

משם המשכנו אל שמורת האירוסים וגילינו, לצערנו, שהם נבלו כמעט כולם. לא החמצנו את בריכת דורה, השריד האחרון של ביצות השרון. את היום סיימנו בבית יד לבנים בנתניה שם הפתיע אותנו דויד עזרא, המוכר גם כ"דויד שקשוקה" על-שום החביתות שהפליא לשקשק בימי הליכתו איתנו. עזרא, שאמש זכה להשיא את בנו במזל טוב, הגיע עם שני בניו וכיבד אותנו בסוכריות מהחתונה.

השיחה עם גונצ'ל הניבה תובנות חדשות שפקחו את עינינו. הוא הסביר, למשל, שהחיים באתיופיה לא היו רעים וקשים כל-כך, שבניגוד לדעה הפטרונית המקובלת העלייה לא הצילה את בני העדה מחיי רעב ומסכנת מוות. "חיינו בסדר, וההחלטה להעלות אותנו לישראל היתה אינטרס של המדינה", הוא ביאר. גונצ'ל הסביר שהכוונה המקורית היתה להעלות אותם טיפין-טיפין, אבל מרגע שפשטה השמועה על המסע לירושלים, משאת נפש כמוסה ומקודשת עבור יהודי אתיופיה, הטיפות הפכו לשיטפון.

גונצ'ל הוסיף ותיאר את המסע הנורא בסודאן, במהלכו איבדו רוב המשפחות חלק מיקיריהן בשל התנאים הקשים. "לא, אנחנו לא מצטערים שהיגענו לכאן", הוא סיכם. "זאת הארץ ואין זולתה. אבל יש עוד הרבה עבודה בדרך לארץ המובטחת". כשאנו מצוידים בנקודות רבות למחשבה נפרדנו ממנו, משאירים את אנשי חבורת "כל השביל" לעשות את הלילה בכפר ויתקין. 

• רוצים להיפגש? אתם מוזמנים לפורום "נפגשים בשביל ישראל"