שתף קטע נבחר

יומן מסע: שלישי ו' בניסן

"אִתְכֶם אֲנִי צָמַחְתִי, אֳרָנִים, וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים" (לאה גולדברג)

 

סמוך לגשר הצבים, הנטוי מעל נחל אלכסנדר, התקבצנו הבוקר אט-אט לחבורה גדולה של הולכים: המשיכו איתנו תלמידי ותלמידות המכינה הקדם צבאית "עמיחי" מהיישוב ארגמן שבבקעת הירדן ובנות המדרשה שבעין הנצי"ב; הצטרפו נשים מקבוצת "ניגון נשים" של המדרשה באורנים, שבה לוקחת חלק רעיה אפנר שלנו כבר שנים אחדות; בשעת שישבנו לסדנה היומית הגיעו גם אנשי קרן "אבי חי" ובני משפחותיהם וחברו אלינו להליכה עד סוף היום.

 

היו גם פנים חדשות מאלפי מנשה, מאלון הגליל, מעצמון, מקורנית וממצפה נטופה. באו היום חברים, ילדים וידידים מכפר הרא"ה, הכפר בו גדל יוסי אפנר, וכמובן, ההולכים הקבועים והפחות קבועים. כולנו יחד מנינו כ-200 איש.

 

ברגע שיצאנו לדרך החל לרדת גשם ונראה היה שלא נצא יבשים מהיום הזה. לשמחתנו שינו העננים את תוכניתם במה שנגע אלינו ונותרנו יבשים. פנינו מאזור נחל אלכסנדר לכיוון שמורת בִּרכֵּת יער, וצעדנו בדרך חולית מרהיבה בין עצי שיטה פורחים. השטח הירוק בו הלכנו היום הוא פארק השרון, אזור גבעות ירוק שבו אפשר לפגוש עצי חרוב שחנטו כבר את פריים והם עבותים ונטועים כאן שנים רבות, את אלת המסטיק, וכמובן את עצי האקליפטוס שאגדת נטיעתם בביצות חדרה נלמדה בבית הספר היסודי בילדותינו.

 

בדרך נגלו לפנינו מרבדי חרציות כתומים-צהובים משגעים. הפריחה עדיין בשיאה, ופרחים בצבעי צהוב-כתום-ורוד-סגול בשלל גוונים וגדלים ליוו אותנו עד הכניסה ליער חדרה. גרשון פלג, מנכ"ל "החברה להגנת הטבע" ששימש כמדריכנו היום, היה קשוב כל העת לשאלות ההולכים. הוא סיפק הסברים מרתקים על היער, הצומח ובעלי החיים באזור.

 

בדרך שמענו את סיפורה של ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, היא אם הישיבות שייסדו הרב משה נריה והרב צוקרמן. הוא סופר מפיהם של בוגריה יוסי אפנר ונחום ברוכי ומפיה של יונינה פלנברג, שתיארה את כברת הדרך המשמעותית ביותר בחיי אביה, שנעשתה משעה שהגיע לישיבה.

 

חצינו את מסילת הברזל הכפולה ב"נוהל קרב" ממש תוך שאנו מנופפים לשלם לרכבות שחלפו ביעף, ואז הגענו ליער חדרה בו קיימנו את הסדנה היומית. האדמה הרטובה קמעה לא הרתיעה את ההולכים וכולנו התיישבנו לשיעור. התפצלנו כדרכנו לחבורות לומדים, ואלינו הצטרפו אנשי קרן "אבי חי" שהגיעו באמצע לימוד הנושא היומי, שנשא את הכותרת "קורבן עולה".

 

כל קבוצת דיון החלה את המפגש בסבב היכרות אישי שנגע הפעם באופן ישיר לנושא: נשאלנו איזה דור במשפחותינו עלה לארץ ומה נשאר לנו "משם". אכן, קיבוץ גלויות אמיתי. קראנו את דבריה של שולה מוּלא, שעלתה לארץ מאתיופיה ורואיינה במגזין "ארץ אחרת". בראיון היא סיפרה על הפער בין החלום שהיה לה ולכל העדה כשהיו עדיין באתיופיה ודמיינו לעצמם את ארץ ישראל, ובין המציאות שפגשה עם עלייתה ארצה. היא מעידה שהיתה המומה, שמה שראתה היה שונה באופן שלא ניתן לתאר.

 

הדיון שהתפתח עסק בשאלה האם ההבנה של הפער בין החלום למציאות מוחקת את החלום, והאם אפשר למצוא במציאות הישראלית את השכינה והטוב ששולה ואנשי עדתה היו בטוחים שקיימים בארץ. האם חלום מתנפץ הוא חלום שנמוג ונעלם? ואם הוא לא נעלם, מה נותר ממנו? אולי החלום ממשיך לתפקד כמקום כואב? האם הוא ייאש את שולה או התקרב אל המציאות?

 

שולה, פעילה חברתית העוסקת בקידומם של יוצאי אתיופיה, עמלה לצמצם את הפער בין החלום למציאות. אולי מילת המפתח בתשובה לשאלות שעלו היא פער. אם הפער גדול מדי הוא עשוי להביא לחידלון, אבל אם מצמצמים אותו, אם כל-אחד מנסה לממש חלומות קטנים, אולי נצליח להצמיח גם את החלום הגדול. דיברנו על חלומות מתנגשים שגורמים לקונפליקטים של זהות ומהות. נושאים רבים עלו ונשזרו בשיחה על חלומו של העולֶה על מדינתו.

 

קראנו גם את שירה של לאה גולדברג "אילנות". כמו שולה גם היא עולה, וכמותה גם היא עברה טלטלה. שולה מדברת על הפער בין החלום למציאות, על א-לוהים שלא יורד, וגולדברג עוסקת בכאב הנדידה בין שתי מולדות וביכולת להצמיח שורשים בכמה מקומות מבלי למחוק את העבר. בדברי הסיכום ללימוד המרתק עסקנו ב"קורבן עולָה" ו"קורבן עולֶה". האחד הוא קורבן אשם בבית המקדש, השני הוא הקורבן המגולם בעלייה. האם עלייה צריכה לכלול "קורבן עולֶה" תמידי? 

 

המשכנו ללכת ביער חדרה, עברנו את תחנת הרכבת חדרה ואת גבעת אולגה, בואכה תחנת הכוח על שלוש ארובותיה הנישאות. עצרנו בפארק המטופח, הסמוך לתחנת הכוח, ולאחר ששוב סעדנו שוחחנו עם יהודית זמיר על האני מאמין שלה. זמיר, מההולכות בשביל היום, עומדת בראש הצוות ליישום מסקנות ועדת שנהר העוסקות בהכנסת תכנים יהודיים לבתי הספר, לחדרי המורים ולכיתות הלימוד. זמיר סיפרה לנו על עבודתה.

 

המשכנו לפגישה עם הגברת ראומה ויצמן, שיחד עם בעלה עזר ויצמן ז"ל, נשיא המדינה לשעבר, עסקה עשרות שנים בטיפוח הקשר עם קהילת העיר אור עקיבא הסמוכה לקיסריה. תודה לך ראומה, ותודה לרב דב קפלן שסייע לנו ברגע האחרון לקיים את המפגש בבית הכנסת מחמת הפכפכותו של מזג האוויר היום.

 

את היום סיימו הנשים באירוע מיוחד, ובשמו המלא "כולנו רקמה אנושית אחת - נשים מאחות קרעים". נשות קבוצת "ניגון נשים", שרובן הצטרפו היום לצעידה, הזמינו את כל בנות השביל לסדר נשים שערכו במרכז הקהילתי של קיסריה. ליאור קולודני, נטע בארי, פרידה קפלן, חדוה בכר ואילה סמואלס טרחו והכינו את המקום בטוב טעם מרנין לב, עוזי בארי הביא את מטעמי הקייטרינג שלו מניר אליהו, ואילו תמי לוז וענת ישראלי ליקטו וערכו את ההגדה "ניגון של נשים".

 

את הערב הנחו בחן ובחוכמה דבורה עברון ושרל'ה שדמי, ובניצוחן נקראה ההגדה שבה הגו וכתבו הנשים הגיגי נפש. הנעימו לנו מאוד בשירתן ונגינתן ה"הרכבית" של גבעת אלה, שמלווה את הסדר כבר שנים אחדות. תודה וחג שמח לכל מי שעמל וטרח בהכנת הערב המרגש שחווינו, בסיומו רקדנו בשמחה ובחירות של נשים.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: עודד חכים
"נראה היה שלא נצא יבשים מהיום הזה". תמונה קבוצתית עם מטרייה
צילום: עודד חכים
רוח טובה
יד שרה
כיתבו לנו
מומלצים