תרבות? לא בבית ספרנו

לפני כשלושה שבועות הגיעו השחקן הצעיר גומא שריג וחבריו לתיאטרון "מדיטק" בחולון, להופעה בגבעת ברנר. השחקנים ביקשו להציג בפני מאות תלמידי חטיבת הביניים בתיאטרון של גבעת ברנר את הצגת הילדים "אליפים". אולם, מה שאמור היה להיות שעה של תרבות לתלמידים ולשחקנים, הפך לשעה של סיוט. התלמידים דיברו במהלך ההצגה, השליכו פחיות משקה על השחקנים, קראו קריאות גנאי סקסיסטיות והשפילו את הצוות. תרבות, מעידים הנוכחים, לא היתה שם.

את שריג (27) התנהגות התלמידים לא מפתיעה. למרות גילו הצעיר, יש מאחוריו עשר שנות ניסיון של משחק מול תלמידי בתי ספר בכל הגילאים. המצב בשטח, הוא אומר, עגום ומביך. "הילדים מגיעים להצגות בלי תרבות חוץ ממכשירי הטלוויזיה, שם הם ניזונים מתרבות רעה של טלנובלות, משחק רע וזבל תעשייתי. מאוד קשה לבוא ולהסביר להם שיש גם משהו טוב, תרבותי, שצריך להפעיל דמיון בהצגה ולהבין שיש מציאות אחרת". שריג, שמופיע בין היתר בימים אלה בהצגת יחיד לילדים במסגרת פסטיבל תיאטרונטו ("איוב, חלוק הנחל והפיל") ומשתתף בהצגת הילדים "הכבש השישה עשר" בתיאטרון הבימה, משוכנע שהטלוויזיה היא אם כל רע. "הטלוויזיה זה כמו סמים. התיאטרון והאומנות בשונה מהטלוויזיה, זה המקום שבו נפתח הדמיון".

ניסיון לפתרון: מוזיקה קלאסית (באדיבות משרד החינוך)

גם רמי כהן, מורה בתיכון עירוני ה' בתל אביב, מספר על חוויות קשות: "לכל מורה יצא להיתקל בתופעות של התנהגות לא חינוכיות של תלמידים במהלך הופעות והצגות. גם במוזיאונים זה קורה, בדרך כלל אצל תלמידים יותר קטנים בבתי ספר שממש אין להם נגיעה לתרבות. זכור לי מקרה שבו לקחנו תלמידים להופעת אופרה ותלמידים מבית ספר אחר התפרעו במהלך ההופעה. זה היה מביש. בדרך כלל הבעיות מתרחשות כאשר מדובר בקהל מעורב של מבוגרים ותלמידים כמו האופרה, כשההצגה אינה מכוונת רק לתלמידים בלבד".

לדברי כהן, מנסיונו ב-30 שנות הוראה הכנה מוקדמת עוזרת. "כשהשחקנים או הרקדנים משוחחים עם התלמידים לפני המופע זה עוזר מאד. כך התלמידים פותחים את הראש יותר לחוויה. אסור לקחת מאליו שהכל 'יהיה בסדר', כי אז מתחילות הבעיות".

ד"ר מרים יכיל וקס, דרמטורגית ומנהלת המחלקה החינוכית בתיאטרון הבימה, מסכימה: "זו אכן בעיה שאנו מתקשים להתמודד איתה. אנחנו מנסים להתאים הצגות באופן כזה שמפאת העניין התלמידים לא יפריעו או יתפרעו במהלך ההצגה. היו פה ושם מקרים שהפסקנו הצגות בגלל התנהגות לא חינוכית של תלמידים. אבל עיקר הבעיה היא לא של התיאטרון, אלא של מערכת החינוך בישראל. משימת החינוך להתנהגות בסיסית - כיצד לנהוג במקום ציבורי - מוטלת על מערכת החינוך במדינת ישראל. זו הבעיה העיקרית".

מוזיאון? זר ואליטיסטי

אלא ששחקני הצגות הילדים מספרים כי את הגיל הרך דווקא קל להושיב במקום. הגיל הבעייתי, הם מעידים, הוא גילאי חטיבת הביניים. אז איך מושיבים במקום את בני הנוער מלאי ההורמונים?

הפתרון של משרד החינוך: שתי ועדות

בעיות המשמעת הקשות באולמות התיאטרון הביאו ליוזמות חדשות במשרד החינוך שנועדו "לתרבת" את התלמידים. לא עוד פחיות שתיה, לא עוד רעשים בקהל, לא עוד הפסקת ההצגות לפני סיומן.

מזה כמה חודשים שוועדה מיוחדת במשרד דנה בקביעת "סל צריכת תרבות לתלמיד". לראשונה, תגדיר הוועדה לכל תלמיד מגן חובה ועד י"ב, את צריכת התרבות אליה עליו להיחשף מדי שנה. מסקנות הוועדה יעוגנו בחוזר מנכ"ל וכל בתי הספר יחוייבו לקיימם. "הוועדה לא עוסקת בשאלה איזה הצגה יראו התלמידים או לאיזה מהמוזיאונים הם ילכו, אלא קובעת כמויות - לפי גיל הילד", מסבירה יו"ר הוועדה וסמנכ"לית משרד החינוך, לאה רוזנברג. "יכולה הוועדה להחליט למשל שחובה על ילד בגן חובה לצפות במינימום שתי הצגות תיאטרון בשנה. או שבחטיבת ביניים עליונה יחוייב תלמיד מדי שנה בצפייה של 3 הצגות רפרטואר ו-3 הצגות מז'אנר אחר".

הוועדה צפוייה לסיים בקרוב את עבודתה ואחרי תוקם ועדה נוספת, שתעסוק בסוגיית התכנים. סוציולוגים, פילוסופים, אנשי תרבות ואנשי חינוך ינסו לגבש את התכנים שאליהם צריכים התלמידים להיחשף בכדי לגבש מורשת תרבות ישראלית.

מנסים לקרב למוסיקה הקלאסית (צילום באדיבות משרד החינוך)

בינתיים נערכות פעילויות שונות שנועדו לקרב את התלמידים למוצארט וורדי, ולהרחיק אותם, לפחות לשעה קלה, מנינט טייב ומיהודה לוי. בתחום המוסיקה הקלאסית, למשל, החלו השנה בהפעלת התוכנית "מפגשים עם מוסיקה חיה". במסגרת התוכנית נחשפים התלמידים למפגשים קאמריים בכיתות ובגני הילדים עם נגנים מתזמורות נבחרות והרכבים מוזיקליים. בשלב זה התוכנית מופעלת ב-33 בתי ספר בקרב תלמידים עד הכיתה ד' וב-20 גני ילדים.

"התוכנית היא הכנה לילדים לקראת צפייה בקונצרט קאמרי ותזמורתי. בתוכנית נלמדים רפרטואר יצירות קלאסיות, כי אנחנו יודעים שלג'אז ורוק הם נחשפים יותר", מסבירה אורנה אבידן, מפקחת-מרכזת על המוסיקה במשרד החינוך. "הרעיון מאחורי היוזמה הוא לגרום לילדים להכיר את המוזיקה הקלאסית לפני שהם מגיעים לקונצרט כדי שהצליל יהיה להם מוכר והם לא, חלילה, ישתעממו".

יש רשויות שרוצות בלי

ומע עם סל התרבות? תקציב הסל בשנים האחרונות עומד על 40 עד 42 מיליוני שקלים. במרבית הנטל נושאים ההורים, שמשלמים בתחילת השנה לבית הספר, ועמם גם הרשויות המקומיות. שאר התקציב, כ-11 מיליון שקלים, מגיע ממשרד החינוך. תשלומי ההורים נעים בין 72 שקלים לכל תלמיד בגן הילדים ועד 160 שקלים לתלמידי כיתה י"ב. הסל כולל תוכנית לחינוך באומנויות הבימה השונות: מחול, תיאטרון, מוזיקה, אומנות וקולנוע.

אלא שלא כל הרשויות בישראל בוחרות להשתתף בסל התרבות. אלו שכן בוחרות בכך, מקבלות זכאות לשימוש בשירותי הסל ובתמורה מתחיבות להתגייס, הן בכספים והן בתחומים אחרים: מתן שירותי הסעה לתלמידים, השכרת אולמות ותוספת שעות עבודה למורים להכנה לקראת הפעילויות. מהסיבה הזו נמנעות חלק מהערים והמועצות להשתתף בסל. רק 122 רשויות נוטלות חלק במפעל.

הרשויות שנותרות מחוץ לסל, כך מתברר, הן דווקא רשויות חזקות: תל אביב וחולון למשל מעדיפות להחליט בעצמן מתי ולאן לשלוח את התלמידים. ברוריה בקר, מנהלת "סל תרבות" ארצי וממקימיו לפני 17 שנים מסבירה: "יש רשויות שלא משתתפות מאחר והדבר מצריך מהן מאמץ. זו תוספת עבודה למערכת החינוך, עבודה לא פשוטה שמתקיימת לפעמים גם בערב".