איפה ההתנתקות שהבטיחו לנו?

שמונה חודשים אחרי נסיגה מעזה - או מה שכונה "התנתקות חד-צדדית" - הדברים לא מתפתחים לפי התרחיש המוקדם ששווק לציבור. כמעט דבר לא קורה כפי שמצדדי ההתנתקות אמרו והבטיחו לנו שיקרה.

רצועת עזה לא נרגעה והרשות הפלסטינית לא לקחה שם את העניינים בידיה כדי להקים את הונג-קונג שעל חוף הים התיכון. עזה היא שטח הפקר, ארצו של אף אחד. אין ברצועה משטר אזרחי, אין מטבע (כהילך חוקי), אין אכיפה של חוק וסדר ורוב המערכת המספקת שירותים בסיסיים לאוכלוסיה משותקת, להוציא זו המופעלת על-ידי האו"ם. כנופיות של חמושים שולטות ברחובות הצרים והמוזנחים של מחנות הפליטים. הפעילות היצרנית הכמעט יחידה היא תעשיית צינורות הברזל המתעופפים למרחקים קצרים; הטעם בשיגורם לעבר ישראל לא ברור לאף אחד, כולל למשגרים עצמם. אבל כשאין לך מה לעשות ואתה צעיר ומלא מרץ, ומאז יום היוולדך ידעת רק עוני, דלות, כיבוש וחוסר עבודה - אתה מוצא מפלט בהשתייכות לאותן "חוליות קסאם" מגוחכות.

מסירת השליטה לפלסטינים על מעבר הגבול עם מצרים לא הניבה אף היא את התוצאות הצפויות. הגבול פרוץ למדי, הבדיקות חלקיות, ההברחות חוגגות ביום ובלילה. הפלסטינים לא מימשו גם שם את הריבונות. חיילי משמר הגבול המצרים קיבלו הוראות מסוג אחד: למנוע בכל מחיר את הפיכת עזה לחלק ממצרים, אפילו בהשאלה. את הג'וב הזה הם מבצעים, לא מעבר לכך.

הרשות הפלסטינית לא ניצלה את החודשים שבין נסיגת ישראל לבחירות לפרלמנט הפלסטיני כדי לבסס את אחיזתה בקרב תושבי עזה. היא הייתה עסוקה במאבקי כוח פנימיים. הבחירות הוכרעו לטובת החמאס. חוט השדרה החמוש של פתח נשבר, אחדים מהבכירים במנגנוני הביטחון בעזה עזבו לכיוון נסיכויות המפרץ, האחרים החליפו במהירות את נאמנותם הפוליטית. רצועת עזה הייתה לזמן מה לחמאסלנד. כעת היא גם לא זה: למעשה, אפילו החמאס הרשמי הרים ידיים מול קריסת עזה והותיר אותה לגורלה.

עדיין עצם בגרון

וישראל, אף שהוציאה משם את הצבא ואת ההתנחלויות, ואף שסגרה את המעברים לתנועת סחורות, עדיין תקועה עם עזה כמו עם עצם ענק בגרונה. לא התנתקנו; מה שקורה, ובמיוחד מה שלא קורה עזה, ממשיך להתגלגל לפתחנו. האחריות עליה - בעיני העולם ובמידת מה גם בעינינו - לא הוסרה מישראל. לכך נוספת הפעילות הצבאית הבלתי פוסקת נגד מטרות ברצועה, הן בתגובה לירי הקסאם והן כחיסולים ממוקדים. מבחינתו של תושב עזה, ישראל ממשיכה לשלוט בים, באוויר וביבשה. רק המתנחלים הסתלקו לו מהעניים. זה טוב; זה לא מספיק.

ואפילו ההסתלקות של ההתנחלויות כבר לא נתפשת כניצחון כל-כך כביר של העם הפלסטיני; אלפי מקומות העבודה הטובים

אצל המתנחלים נעלמו, ובמקומם העמיקו האבטלה והעוני. התשתית החקלאית שהשאירה אחריה ישראל מושבתת ברובה והחממות נטושות, גם בגלל המעברים הסגורים לארץ וגם בגלל אי-היכולת של חקלאי עזה לגייס מימון הנחוץ לגידולים שיש להם שוק זר. הריסות היישובים הישראליים לא פונו לשום מקום, אף שממשלת ישראל התחייבה (חויבה, ליתר דיוק) לשלם תמורת הפינוי. ולא ברור מי אשם בכך, הרשות או מצרים או ארגונים בינלאומיים.

האם ישראל הרוויחה מההתנתקות? פחות מכפי שקיוו מתכנניה. ארצות-הברית לא העניקה לנו אפילו סנט אחד של סיוע כלכלי, למרות שבשלבים שונים של הכנות לנסיגה ועם ביצוע הנסיגה עצמה דובר רבות על מענק אמריקני מיוחד בסך שני מיליארד דולר. נכון להיום, אין מענק ואין בטיח. לתקופה קצרה נהנתה ישראל מסימפתיה בינלאומית, כאשר ההתנתקות מעזה נתפשה כראשיתו של מהלך נסיגה חד-צדדי גדול. אך הסימפתיה מתפוגגת לאיטה, במיוחד אחר מחלתו של אריאל שרון. אהוד אולמרט עשוי לגלות שהגישה להתנתקות תוצרת שרון שונה מאוד מגישת העולם להתנתקות תוצרת אולמרט. הראשונה ריתקה את העולם משום שנראתה כמהפך אישי של מנהיג ניצי שבע מלחמות. השנייה, התנתקות אולמרט, תיראה - היא כבר נראית - כמעשהו של פוליטיקאי מהמרכז, שמפלגתו קיבלה בבחירות כרבע מקולות הבוחרים.

הקסאמים אינם, כמובן, סכנה לישראל, אך הם מטרידים, מעצבנים והפכו את חייהם היומיומיים של תושבי הקיבוצים, המושבים והערים הסמוכים לגבול עזה לקשים מאוד. ומסוכנים: בסופו של דבר, ולו רק בגלל חוקי הסטטיסטיקה, תיפול רקטה במקום הומה אדם והתוצאות תהיינה הרות-אסון.

ההתנתקות לא גרמה לשבר בחברה הישראלית ולא הובילה לכן לחשבון נפש כזה או אחר. שמונה חודשים אחריה, זיכרונה מעומעם ולקחיה מעורפלים. אנחנו מעדיפים שלא לדבר עליה ולא להזכיר אותה. הייתה התנתקות? הייתה נצרים? העובדה שהמציאות הפוסט-התנתקותית לא דומה לתרחישים ולתחזיות צריכה לגרום לאהוד אולמרט, ראש הממשלה בפועל ומי שהוטלה עליו המשימה להקים את הממשלה הבאה, לחשוב מחדש גם על תוכניותיו המדיניות. האם באמת תוכל ישראל לקבוע חד-צדדית גבול מול הפלסטינים שלא יהיה מקובל עליהם או על העולם? האם תוכל ישראל "להתכנס" לתוך "גושי התנחלויות" בגדה המערבית ולספח אותם? מי יממן מהלך כזה, שיעלה עשרות מיליארדי שקלים ולא ייתפש כפתרון לשום דבר? מי ימנע קרע טראגי בעם סביבו? ומה יוותר בפלסטין אחרי כאילו-נסיגה ישראלית שתלווה בכאילו-סיפוח?

שמונה חודשים אחרי ההתנתקות, ההריון ההוא הוליד רק סימני שאלה.

עוד בבלוג של סבר פלוצקר: שכר המקסימום של שלמה נחמה